“באקדמיה הישראלית אתה חייב להיות יותר יצירתי, יעיל וממוקד, והסחבקיות הישראלית תעשה את כל השאר.” פרופ’-משנה בעז מזרחי
“הטבע הוא מקור השראה אינסופי למדען,” אומר פרופ’-משנה בעז מזרחי, חבר סגל בפקולטה להנדסת ביוטכנולוגיה ומזון בטכניון. “הרי כדור הארץ הוא המעבדה האולטימטיבית: השטח שלו עצום, ואין בו שום מגבלה על משכי הניסוי ועל מספר החזרות. ובאמת הטבע מייצר חומרים חדשניים ומורכבים שממלאים היטב את התפקיד שלהם. לנו, כחוקרים באקדמיה יש מעבדות קטנות וזמן מוגבל לכל ניסוי ומספר מוגבל של חזרות; אבל אם ניעזר בטבע כמקור השראה, נוכל לחסוך לעצמנו חלק גדול מהדרך. כחוקרים המביטים בעולם אנחנו דומים קצת לאדם קדמון שנתקל במכונית ואין לו מושג איך היא פועלת ומה היא עושה, אבל הוא ידע להשתמש במראות שלה. לכן אנחנו לא יכולים לעבוד ברמה של האבולוציה, אבל נוכל להיעזר בה המון.”
פרופ’-משנה מזרחי יודע על מה הוא מדבר, שכן דבק הרקמות הייחודי שהוא פיתח מבוסס על מה שהוא למד מהים. “צדפות נדבקות בכוח עצום לסלעים בתנאים שנראים בלתי אפשריים: מתחת לפני המים ובנוכחות מלח וזרמים חזקים. חשבתי שאם נפתח חומר דומה, שעובד היטב בהצמדה למשטחים רטובים, נוכל להשתמש בו להדבקה של איברים כמו מעי, קרנית וכלי דם, שכיום מוצמדים באמצעות תפרים.”
פרופ’-משנה מזרחי, יליד גבעתיים, החל את הקריירה האקדמית שלו בתואר ראשון ברוקחות באוניברסיטה העברית. “רציתי לשלב רפואה ומדע, וזה נראה לי כיוון טוב.“ בתואר השני, בהדסה עין כרם, הוא נכנס לתחום של סינתזת חומרים פולימריים לשימושים רפואיים מגוונים. “הרעיון היה לפתח ‘אוטובוס’ שיוביל את התרופה למקום הנכון בלי שהיא תיפגע או תתפרק בדרך. פיתוח חומרים כאלה הוא משימה מורכבת, כי האוטובוס הזה חייב להיות עמיד לתנאים הפיזיולוגיים המשתנים בדרך ולשחרר את התרופה רק במקום שבו היא נחוצה.”
פוסט-דוקטורט: תקציב בלתי מוגבל
לאחר דוקטורט בכימיה תרופתית באוניברסיטה העברית הוא יצא לפוסט-דוקטורט ב-MIT. “המעבר מישראל לאקדמיה האמריקאית היה דרמטי. פתאום היה לי תקציב בלתי מוגבל, ממש בלתי מוגבל, או בניסוח של המנחה שלי: ‘יש לי יותר כסף מכפי שאני מסוגל להוציא.’ המערכת שם מאפשרת לך להזמין כל דבר שאתה צריך ואף אחד לא שואל שאלות, כך שמבחינת תשתית מחקרית אין שום מגבלות.”
הטכניון: נוסחה מנצחת
לקראת שיגור. חומר דביק שסונתז במעבדה לביו-חומרים והועמס בתרופה
למרות זאת הוא החליט לחזור לישראל, כי “כאן הכול מקבל הרבה יותר משמעות. בארצות הברית אתה מלמד כיתה, אבל פה אתה מכשיר את הדור הבא של המהנדסים בישראל. שם אתה חוקר במעבדה, אבל כאן אתה חלק מהאקדמיה, ובמקרה הטוב גם תורם לכלכלת המדינה.” ולא רק בישראל הוא בחר, אלא גם בטכניון. “הטכניון הוא מודל מצוין של מחקר במשאבים מוגבלים. למרבה הפלא, למגבלת משאבים יש גם ערך חיובי מאוד: אתה חייב להיות יותר יצירתי, יעיל וממוקד, והסחבקיות הישראלית תעשה את השאר. אם מוסיפים לאילוץ הזה את הקרבה הגיאוגרפית בין הפקולטות, שמעודדת פעילות בין-תחומית, ואת הסחבקיות הישראלית, יש בסיס מעולה למחקר פורה ודינמי.”
כיום, שנתיים לאחר בואו לטכניון, הוא עומד בראש המעבדה לביו-חומרים, הכוללת מנהלת מעבדה ושישה סטודנטים לתארים מתקדמים. אחת מהם היא רוואן עומר, שהצטרפה למעבדה כבר במהלך התואר הראשון. כיום, כסטודנטית לתואר שני, היא מתמקדת בפיתוח פרדיגמה חדשה בתחום של הסעת תרופות: Active is the new inert. לדבריה, “עד לפני כמה שנים התמקד המאמץ בתחום פיתוח התרופות בפיתוח נשאים המסיעים את התרופות אל היעד, והעיקר שיהיו אינרטיים, כלומר – לא יעשו כלום, העיקר שלא יזיקו. כיום, לעומת זאת, הקונספט הוא פיתוח יחידה אקטיבית, שהיא גם התרופה וגם האריזה. למעשה אנחנו שוברים את ההפרדה המסורתית בין התרופה לנשא המוביל אותה לאיבר המטרה.”
התרופה האוטונומית
“כעת, במקום לחפש חומרים שיהיו ‘שקופים’ לגוף אנחנו מחפשים חומרים מגיבים שירגישו את הגוף וישתנו בהתאם, ובכך יסייעו ליעילות הטיפול,” אומר פרופ’-משנה מזרחי. “המחיצה בין האריזה לחומר הפעיל הולכת ומתמוטטת, והתוצאה היא תרופה אוטונומית. כמו שהאדם מוליך את עצמו באמצעות רגליו מבלי להזדקק לאמצעים חיצוניים, ככה התרופה תישא את עצמה אל היעד. אז כן, אקטיבי הוא האינרטי החדש.”