ברוך (ברוס) רפפורט, מגדולי התורמים לטכניון, הלך לעולמו

ברוך (ברוס) רפפורט, מגדולי התורמים לטכניון ומאושיות הפקולטה לרפואה, הלך לעולמו ב-8 בינואר. בהלווייתו ספד לו נשיא הטכניון, פרופסור פרץ לביא:

“על קיר חדר הכניסה למשרדו של ברוך בג’נבה, תלויה כרזה גדולה ובה הזמנה לאירוע שבו הוצג בפני הקהילה המדעית מחקר על האוביקויטין. הכרזה תלויה שם מאז שנת 1984, עת התקיים האירוע בטכניון. ברוך נהג במשך שנים להצביע עליה בפני אורחיו הרבים, ולומר: על זה יקבלו הפרופסורים אברהם הרשקו ואהרן צ’חנובר מהפקולטה לרפואה של הטכניון, פרס נובל.

וכאשר הוא ורות קיבלו את ההודעה המשמחת על הזכייה, בהיותם בדרכם בכביש החוף מביתם בקיסריה, בערב שמחת תורה, 2004, ברוך לא הופתע. כי איש החזון הזה ידע בביטחה שחזונו יתגשם. הוא גם לא הופתע מהמעמד המוביל אליו הגיעה הפקולטה לרפואה בטכניון, שהוא היה מאושיותיה ותרם לה רבות, לא רק תרומות כספיות כי אם את כל כולו, במסירות, באהבה אין קץ והעיקר – עם החזון, ההתלהבות והאמונה שכל כך איפיינו אותו.

רות היקרה, לעיתים קרובות את מזכירה את דבריו של ברוך בטקס הנחת אבן הפינה לפקולטה: “עוד תראו, יום אחד נקבל פרס נובל”. ואכן, כאשר צעדו שני החוקרים הנפלאים שלנו על מדרגות האולם המפואר בשטוקהולם, ישבתם שם, את וברוך, והרגשתם, בצדק, שחלק נכבד לכם בהישג האדיר הזה.

ברוך קידם את הרפואה והמחקר הרפואי בישראל ובעולם. הוא נהג לומר כי את המילה “ונתנו” ניתן לקרוא הן מראשיתה והן מסופה, והנתינה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו. הוא נולד בחיפה, לימים הקים את המשטרה הצבאית וכמשפטן הקים גם את הפרקליטות הצבאית ואף שימש שופט צבאי. ישראל נותרה בלבו גם כאשר היה לאיש העולם הגדול ועשה חייל בעסקים חובקי עולם, בתחומי הבנקאות, הספנות והנפט. בצד עסקיו מעולם לא הזניח את פעילותו ההתנדבותית. קרן התרומות שהקים מתמקדת בתמיכה מתמשכת בתחומי החינוך, הבריאות ויוזמות מדעיות. מכון המחקר הרפואי והפקולטה לרפואה של הטכניון, כמו גם מאיו קליניק ברוצ’סטר, ארה”ב, מבטאים את מחוייבתו ומסירותו הרבה למחקר רפואי שיקדם את האנושות ואת רווחתם, בריאותם ואיכות חייהם של בני האדם.

אחת החברות הראשונות שברוך הקים נקראה:  – International Maritime Supllies – (IMS).  ברוך אמר שראשי התיבות מבטאים למעשה את המוטו שליווה אותו כל חייו – I Must Succeed. והוא אכן הגשים את המוטו הזה, ובגדול. ויותר חשוב, הוא גרם לכולנו, לכל מי שעבד איתו או היה במחיצתו – לא להתפשר על פחות מהצלחה. הוא דרש מאחרים מה שדרש מעצמו וסחף את כולנו לעשייה ולחתירה להצלחה ולהגשמת החזון.

אבל לברוך היה חזון גדול שלא הספיק להגשימו: הוא קיווה כי הפקולטה לרפואה ומכון המחקר על שם רות וברוך רפפורט – יהיו למרכז לימודי רפואה ותמיכה איזורית לכל ארצות המזרח התיכון. הוא קיווה כי קשריו הרבים עם ארצות ערב יסייעו בבניית נתיב השלום הזה. הוא שאף לכך כי החוקרים הישראלים ידריכו עמיתים מארצות ערב ויסייעו להם להקים מכוני מחקר מפוארים, כמו מכון רפפורט שלנו. הוא נהג לצטט את ידידו היקר שמעון פרס, ייבדל לחיים ארוכים, שאמר כי מחלות אינן יודעות גבולות ולכן הרפואה יכולה להוות גשר לשלום.

רות היקרה, הבנות היקרות עירית, ורד, שושנה ונוגה, הנכדים והנינים וכל בני שבט רפפורט המפואר – כולנו יודעים את גודל האבידה. דרך ארוכה עשית, רות, עם בעלך מאז נישאתם בשנת 1945 בקפה ורנר ברחוב החלוץ בחיפה. המסע הארוך והמרתק הזה לצידו של ברוך – לא תם. מכאן נבטיח לך, ברוך יקירנו, כי כולנו נמשיך בדרכך ונשתדל להגשים את חזונך הגדול.

תודה על כל שעשית למעננו ולמען כה רבים ברחבי העולם, תודה על שליווית אותנו לאורך כברת דרך כה ארוכה ועל שהתווית לנו את הדרך. נמשיך בדרכך ונזכור אותך לעד”.

בתמונה: ברוס רפפורט