Yearly Archives: 2014

סטודנטים בטכניון לא יצטרכו להטריח עצמם להגיע לרבנות במקום מגוריהם כדי להירשם לנישואין. מעתה יוכלו לחסוך זמן ומאמץ ולהירשם לנישואין בבית הכנסת של הטכניון. זו הפעם הראשונה ששירות זה ניתן בקמפוס אקדמי בארץ.

“הרעיון מאחורי היוזמה פשוט מאוד, ועיקרו הנגשת הרישום לנישואין לאוכלוסיית הטכניון – סטודנטים ועובדים,” אומר רב בית הכנסת של הטכניון, ד”ר אלעד דוקוב. “במקום להטריח את הנרשמים להגיע לרבנות המקומית במקום מגוריהם, ניתן מהיום להירשם לנישואין בבית הכנסת של הטכניון. אנו נותנים את השירות כפי שהוא ניתן בכל סניף של הרבנות הראשית, אבל בצורה המתאימה יותר לאוכלוסיית הסטודנטים.”
“אני מכיר מקרוב את חיי הסטודנטים,” אומר הרב דוקוב, ד”ר למתמטיקה מהטכניון בהכשרתו המקצועית. “החיים שלהם עמוסים ולחוצים. על כן ביקשתי להקל עליהם ולתת להם את האפשרות להדרכת נישואין זמינה יותר ומותאמת יותר עבורם. אני מאמין שתהליך הדרכת הנישואין צריך להיות תהליך אישי ולא קבוצתי. עוד מאפיין ייחודי אצלנו הוא שבמקום הדרכה נפרדת לכלה, כאן אנחנו מציעים הדרכה זוגית משותפת שמטרתה בניית זוגיות בריאה. תהליך זה רלוונטי לקהל היעד שלנו, המורכב בעיקרו מסטודנטים. השירות רק יצא לדרך, וכבר נרשמו אצלנו מספר זוגות. אני מעריך שהשירות ילך ויצבור תאוצה לקראת חודש מאי – תקופה שבה נרשמים הזוגות לחתונה בחודשי הקיץ.”

המעוניינים להירשם לנישואין מוזמנים לפנות למדריכה גב’ איילת ורנר בדוא”ל : rishum.nisuim@gmail.com  או בטלפון : 054-4824680

בתמונה : הרב ד”ר אלעד דוקוב. צילום : דוברות הטכניון.

בין השותפים הקנדיים: מרכז מקיואן לרפואה רגנרטיבית, מכון הלב ע”ש פיטר מונק, ובכירים ב-UHN – בית חולים המחקרי הגדול בקנדה; 10 מיליון דולר קנדי כבר גויסו, ויעד הגיוס יושלם עד סוף 2014; שליש מהסכום שיגויס יושקע בטכניון.

הטכניון והרשת הרפואית הגדולה בקנדה – UHN, שמרכזה בטורונטו, הכריזו על הקמתו של Technion-UHN ICCI – מרכז בינלאומי לחדשנות במחקר קרדיו-וסקולרי, שמטרתו פיתוח דרכים חדשות לטיפול במחלות לב. ההשקעה – 75 מיליון דולר קנדי, ששליש ממנה יגיע לטכניון.

פרופסור ליאור גפשטיין, חלוץ בחקר תאי גזע ויישומיהם הרפואיים במערכת הקרדיו-וסקולרית, יוביל את המיזם המשותף. פרופסור גפשטיין עומד בראש המעבדה ע”ש משפחת סוניס למחקר אלקטרופיזיולוגי של הלב ורפואה משחזרת בפקולטה לרפואה ע”ש רפפורט בטכניון.

ד”ר בארי רובין, מנהל מכון הלב ע”ש פיטר מונק בטורונטו, אמר כי “מחלות לב הן גורם-תמותה משמעותי במדינות ה-OECD, וגורם-התמותה השני בישראל ובקנדה. שיתוף הפעולה הנוכחי טומן בחובו פוטנציאל משמעותי לפיתוח הֶתקנים קרדיו-וסקולריים וטיפולים רגנרטיביים, חידושים שיועילו לא רק לתושבי קנדה וישראל אלא לאנושות כולה. אני מאמין שמדעני הטכניון יפתחו התקנים חדשים, כגון משאבות-לב זעירות, וכי הצוות של מרכז הלב ע”ש פיטר מונק יקבע אם אלה אופציות-טיפול מתאימות לחולים שכיום איננו יכולים לטפל בהם כהלכה. בשבועות הקרובים נעביר לטכניון את ההשקעה הראשונית מתוך 10 מיליון דולר קנדי שגויסו עד כה. אנו מעריכים שעד סוף השנה נשלים את יעד הגיוס – 75 מיליון דולר קנדי. לפחות שליש מסכום זה יוקצה למדעני הטכניון.”

בהסכם נאמר כי “מאמציהם המשותפים של המדענים והרופאים מהטכניון, ממרכז מקיואן לרפואה רגנרטיבית וממכון פיטר מונק מכוּונים לפיתוח טכנולוגיות רפואיות חדשות ויישומים חדשניים בתחומים כגון הֶתקנים רפואיים וטיפול בתאי גזע – חידושים רפואיים בעלי פוטנציאל מסחרי ניכר, שיביאו מזור למיליוני חולים ברחבי העולם”.

נשיא הטכניון, פרופסור פרץ לביא, אמר כי הטכניון מרחיב ללא הרף את שיתופי הפעולה הבינלאומיים שלו, וכי שיתוף הפעולה הנוכחי עם המדענים הקנדיים המובילים הוא יוזמה מלהיבה בעלת פוטנציאל משמעותי. “פריצות דרך מחקריות מתאפשרות כיום רק באמצעות שילוב כוחות ושיתופי פעולה עם מדענים וחוקרים מהמובילים בעולם,” אמר. “אני שמח מאוד ש-UHN הקנדית, שהיא רשת מובילה ברפואה רגנרטיבית ובטיפול בחולי לב, בחרה את הטכניון כשותף ביוזמה זו, ועשתה זאת משום שהטכניון הוא אחד המוסדות המובילים בעולם בהנדסה ביו-מכנית ובחקר תאי גזע. אין לי ספק שהפיתוחים שייצאו מהמרכז החדש יספקו טיפולים חדשים למיליוני חולים ברחבי העולם.”

פרופסור בועז גולני, סגן נשיא הטכניון לקשרי חוץ ופיתוח משאבים, הדגיש כי במרכז החדש יוכשר גם הדור הבא של חוקרים ומדענים שיתמחו בתחום החדשני של חקר תאי גזע, תחום שעשוי לספק טיפולים חדשניים בספקטרום רחב של מחלות קשות. פרופסור גולני ציין גם כי שיתוף הפעולה בין הטכניון ל-UHN עולה בקנה אחד עם השותפות האסטרטגית בין קנדה לישראל, שעליה הכריזו ראש הממשלה נתניהו וראש הממשלה הקנדי סטיבן הארפר ב-21 בינואר 2014. שותפות זו תקדם בין השאר “שיתופי פעולה מדעיים, קשרים עסקיים, לרבות בתחום החדשנות, הידוק הקשרים האקדמיים ושיתופי פעולה במחקר ופיתוח”.

בתמונה: טקס החתימה (מימין לשמאל): ד”ר בארי רובין, שריל מקיואן, פרופסור פרץ לביא, דינה תדורופולוס, ד”ר גורדון קלר, ד”ר צ’ארלי צ’ן. צילום: דוברות הטכניון

בתמונה בעמוד הבית: ד”ר בארי רובין

מייסד “קוואלקום”, ארוין ג’ייקובס, ביקר ביחד עם רעייתו ג’ואן במרכז להנדסת מחשבים בטכניון

הם שמעו סקירות על הטכניון בכלל ועל המרכז החדשני בפרט.

סגן הנשיא לקשרי חוץ ופיתוח משאבים, פרופסור בועז גולני, סקר בפני האורחים, ידידי אמת של הטכניון, את הפעילות הבינלאומית העניפה של המוסד וארוין ג’ייקובס התעניין במיוחד בקשרים המתהווים עם אוניברסיטאות מובילות בסין ובמיזם החדש של הטכניון עם אוניברסיטת שנטאו.

דיקן הפקולטה להנדסת חשמל, פרופסור אריאל אורדע, ודיקן הפקולטה למדעי המחשב, פרופסור עירד יבנה, סיפרו לאורחים על הפעילות בפקולטות שלהם ועל הצורך הגובר בחברי סגל חדשים.

ראש המרכז להנדסת מחשבים, פרופסור אסף שוסטר, ומנהלת המרכז, רות בונה, סיפרו על הפעילות במרכז המשלבת לימוד ומחקר בחומרה ובתוכנה, ועל הקשר המתהדק בינו לבין התעשייה, בעקבות מודל חדשני לשיתוף פעולה כזה המאפשר לחוקרי הטכניון לפתור בעיות המובאות בפניהם על ידי אנשי התעשייה.

בתמונה (מימין לשמאל): פרופסור עירד יבנה, פרופסור אריאל אורדע. ג’ואן וארוין גייקובס, גברת רות בונה ופרופסור אסף שוסטר. צילום: שיצו שירותי צילום, דוברות הטכניון

(מימין לשמאל): פרופסור עירד יבנה, פרופסור אריאל אורדע. ג’ואן וארוין גייקובס, גברת רות בונה ופרופסור אסף שוסטר
צילום: שיצו שירותי צילום, דוברות הטכניון

ספר חדש של רבקה אוקסמן ורוברט אוקסמן על השיח הדיגיטלי באדריכלות

ספר חדש של פרופסור חבר רבקה אוקסמן מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, שכתבה ביחד עם בעלה רוברט אוקסמן, נותן הסבר לקונספציות חדשות ומהווה דפוס חשוב של תרומה לאנליזה של השיח הדיגיטלי באדריכלות.
הספר עב הכרס –  Theories of the Digital in Architecture – מנסה לפתח גישה קונספטואלית חדשנית לגבי ההשפעה הגוברת של האינטגרציה של טכנולוגיות של מדיה דיגיטלית בתחום התכן. הספר כולל אסופת מאמרים וסוקר תהליכי תכנון חדשניים, פרוייקטים וטכנולוגיות חדשות.

הוא יצא בהוצאת Routledge.

באחרונה כתבה פרופסור רבקה אוקסמן את המאמר הפותח לקטלוג המרשים של התערוכה Naturalizing Architecture שהתקיימה בפאריז. היא כתבה על החיבור בין אדריכלות ומדעי הטבע, המהווה לדעתה בסיס לזרם החדש באדריכלות. “גם האדריכלות עוברת שינוי, במקביל להתפתחות הטכנולוגית”, כתבה. “האמנות והאדריכלות העניקו מאז ומתמיד השראה זו לזו, אולם הטכנולוגיה החדשה מאפשרת לעבור לתפיסה חדשה המשלבת בין מודלים תכנוניים לבין מודלים של הטבע עצמו”.

פרופסור אוקסמן מדגישה כי מדובר במודלים ניסיוניים המראים פריצת דרך מדעית, אולם כרגע אין להם יומרה להיות מעשיים. בינתיים מציגים התוצרים המרהיבים של האדריכלות החדשה תובנות חדשניות וחגיגה אסתטית לעיניים.

כריכת הספר

“אנשים נסחפים אחר מיתוסים כמו ‘הסכנות שבקפה נטול קפאין’ ו’הנזקים שבצריכת חלב פרה’. עלינו להפסיק לפחד מהמדע ומהטכנולוגיה, ולהבין שאי אפשר לספק את צורכי המין האנושי בלי מזון מעובד”. ראיון עם פרופסור-משנה אורי לזמס.

בשנת 2010 , אחרי פוסט-דוקטורט והוראה באוניברסיטת מסצ’וסטס, חזר פרופסור-משנה אורי לזמס לפקולטה להנדסת ביוטכנולוגיה ומזון בטכניון, שבה עשה את שלושת תאריו. “חזרתי לישראל ולטכניון מתוך ציונות וגעגועים למשפחה,
וגם כדי להשתלב במוסד אקדמי מצוין עם תשתיות, סגל אקדמי וסטודנטים מהשורה הראשונה.”

גם בהשוואה לארה”ב?
בהחלט. הסטודנטים הם למעשה “הזרוע המבצעת” של המחקר המדעי, ובטכניון יש סטודנטים מעולים – זה לא רק מיתוס. בכלל, הטכניון הוא מקום מצוין במונחים עולמיים, ולא סתם הוא ממוקם גבוה בדירוגים השונים. להנהלת הטכניון ולראשי הפקולטות ברור שהסוד הגדול הוא ההון האנושי, ולכן משקיעים בו משאבים רבים.

מה ההבדל בין שתי התרבויות האקדמיות שהכרת?
התפיסה האמריקאית, לפיה ההצלחה האקדמית היא סיפורו של הפרט, מהווה מכשול ביצירת שיתופי פעולה. כך מוחמצים היתרונות שבעבודה משותפת ובהפריה הדדית, שהם רכיב חיוני בהצלחה של מחקרים מולטי-דיסציפלינריים. לשמחתי, התרבות האקדמית בישראל בכלל, ובטכניון בפרט, הרבה יותר פתוחה
לשיתופי פעולה.

ובתוך הפקולטה?
בפקולטה עצמה יש תרבות ארגונית מעולה ויחסים מתהדקים עם התעשייה, ובשנים האחרונות יש גם מגמה של הצערת הסגל – מעין חילוף משמרות עם הפרופסורים הפורשים. כל המרכיבים האלה מכניסים רוח חדשה וחדשנית לרמת הלימוד ולרלוונטיות של הבוגרים לחברות המזון והביו-טכנולוגיה.
חברות המזון לא ממש אהודות כאן בארץ. בישראל, ובעולם בכלל, יש בהחלט הטיה לא הוגנת נגד החברות האלה, ובמקרים רבים הן “החשוד המיידי”. הנחת המוצא המוטעית היא שהן רודפות בצע וחסרות מצפון, ומרמות את הציבור כשהדבר פועל לטובתן. ההכללה הזאת מוטעית, ולפעמים נשכחת בדיון הציבורי העובדה שאלה חברות מסחריות שאמורות להרוויח, ואם לא ירוויחו הן לא ימשיכו לייצר אוכל ולספק לנו את רמת החיים המערבית שאנחנו מורגלים בה.

שירוויחו, אבל למה כל כך הרבה?
ייצור מזון נעשה אתגר קשה, מורכב ויקר יותר. חברות המזון נדרשות לספק את רצונו של הצרכן למוצר איכותי ובטוח, ואת הדרישות ההולכות-ומחמירות של הרשויות. ובזמן שחומרי הגלם משתנים כל הזמן, החברות חייבות לייצר מוצר קבוע ובלתי משתנה. כל זה מאוד מורכב ויקר, והדבר
מתבטא גם ברמות שכר שאינן גבוהות במיוחד.

ובגלל רמות השכר אתה לא שם?
לא. השכר “בחוץ” עדיין עדיף על השכר באקדמיה, וזה לא היתרון היחיד בתעשייה – יש משהו קוסם בעבודה האינטימית בפיתוח ובייצור, בהתמודדות עם אתגרים בשטח ובהפקת מוצרים שכולנו צורכים. כל זה בהחלט חסר לי כמדען, אבל הבחירה שלי באקדמיה, ובטכניון בפרט, נבעה מההחלטה להתמקד בעשייה מדעית,כלומר להיות מדען.

מה זאת אומרת “להיות מדען”?
זאת אומרת יציאה מתמדת מה”קוֹמפוֹרט- זוֹן” לאזורים חשוכים ובלתי ידועים במטרה להאיר אותם. כל יום הוא אתגר חדש, סיפור חדש, ואתה חייב תמיד להעז לנסות את מה שלא ניסו לפניך.

ולהיכשל שוב ושוב?
כן ולא. ברור שהרבה היפותזות מדעיות נכשלות, אבל צריך להבין שכישלון של ההיפותזה אינו כישלון של המדע. כי המדע מתקדם גם מתוך “כשלונות” כאלה, שמגלים לנו תמיד משהו חדש או לפחות פותחים לנו כיוון-מחקר חדש. הבנת כשלון היא לעיתים הבנה עמוקה של ידע שלאהיה קיים קודם.

וכשפרויקט שלם נגמר בפְלוֹפּ?
אז זה אחלה פלופ! אם אנחנו מתבאסים ממנו, זה סימן שאנחנו מצפים שהטבע יתנהג לפי ההוראות שלנו, וזו ציפייה מופרכת. הטבע לא שואל אותנו איך להתנהג ולכן, כשהוא מפריך את ההנחות שלנו, אנחנו אמורים ללמוד מזה, לגלות משהו חדש, לא להתייאש. כל יום מלמד אותנו דבר חדש, ולכן המחקר המדעי הוא
בשבילי הנאה גדולה, שגם מחלחלת לחיי האישיים וליחסים בתוך המשפחה. הגישה המדעית תואמת גם את התפיסה האישית שלי – לקחת אחריות במקום לקטר, לעשות מתוך ידיעה שלא הכל יצליח.”

פרופסור-משנה אורי לזמס נולד בקולומביה, וכשהיה בן חמש עלתה המשפחה לישראל והשתקעה בנצרת עילית. לאחר סיום התיכון שקל ללכת לעתודה אקדמית אבל בסופו של דבר בחר להתגייס לשירות קרבי – “כדי לתרום בצורה משמעותית”. רק אחרי השחרור, בשנת 2000 , החל את לימודיו האקדמיים. מיד לאחר סיום התואר הראשון ב 2004- החל את התואר השני, והמשיך לדוקטורט במסלול ישיר בהנחיית פרופסור אייל שמעוני. בעבודת הדוקטורט פיתח שיטה ל”עיטוף מולקולרי” (ננו-אנקפסולציה) של אומגה 3 בתוך עמילן, שיטה שהגיעה לכדי הגשת בקשה לפטנט.

למה זה טוב?
העמילן הוא מוצר טבעי שהגוף מקבל בברכה, ובשיטה שפיתחנו אנחנו בעצם משתמשים בו כסוס טרויאני המחדיר את האומגה 3 לתוך הגוף ושומר על החומר הרגיש עד לשחרורו במהלך העיכול; ולא סתם לתוך הגוף אלא ישירות למעי הדק – שם מתפרקת ה”אריזה” שלנו באופן טבעי ומבוקר. כך משתחרר התוכן ונהיה
זמין בדיוק במקום הנכון. מחקרי המשך לעבודת הדוקטורט הוכיחו שהשיטה הזאת מגדילה משמעותית את זמינותה הביולוגית של האומגה 3 ושל חומרים נוטרצבטיים (חומרים בעלי השפעות תזונתיות ורפואיות) אחרים.

איך בודקים את הדברים האלה?
יש כמובן מודלים ניסוּייִיִּם ויש ניסויים בבני אדם, אבל בין שני הקצוות האלה יש המון תחנות ביניים, כמו המעבדה הייחודית שהקמתי כאן כחבר סגל. במעבדה הזאת אנחנו מבצעים מעין ‘הדמיה ניסויית’ של דרכי העיכול במערכות-עיכול מלאכותיות.
אלה בעצם ביו-ריאקטורים שונים, המדמים את הקיבה, את המעי הדק ואת המעי הגס, ועוזרים לנו להבין את רמת הנעכלוּת ( digestibilty) של המזון ולתכנן מוצרים המתאימים לצורכי הלקוחות.

מדוע ההדמיה הזאת חשובה כל כך?
כי מזון הוא אתגר מורכב, ויתכן למשל שמתוך צירוף בין שני רכיבים בריאים ובטוחים יווצר רכיב מזיק. לכן עלינו להתייחס למזון כאל מכלול, וכך גם להתייחס לתהליך העיכול. אנחנו חייבים להבין מה עובר על רכיבי המזון לפני תהליך העיכול ובמהלכו, ו’הקיבה המלאכותית’ שפיתחה הדוקטורנטית כרמית שני-לוי היא צעד משמעותי מאוד בכיוון הזה. כרמית גם מבצעת תיקוף (ולידציה) של המערכת באמצעות השוואה בין תוצרים של מערכת העיכול המלאכותית לבין דוגמאות של רכיבים שעברו במערכת עיכול אנושית. הדוקטורנטית אליס מוסקוביץ’ מצאה התאמה גבוהה מאוד, לעתים של 100% , בין תוצרי הפירוק של חלבון חלב בגופם של תינוקות לבין התהליך שהוא עובר במערכת המלאכותית שלנו.

אתם מבחינים בין קבוצות גיל שונות?
בהחלט. מערכת העיכול שלנו עוברת שינויים משמעותיים במהלך חיינו, והמערכות שבמעבדה שלנו מבחינות בין תהליכי העיכול בקבוצות הגיל השונות.

קשה להיות מהנדס מזון?
זה בהחלט לא פשוט. למרות התדמית של הענף שלנו, זהו תחום שהופך להיות היי- טקי מאוד, ומסלול-היישום בו ארוך ומפרך יותר מהמסלול המקביל בהיי-טק טכנולוגי. אם כדי להקים חברה כמו “פייסבוק” דרושים גראז’ ומחשב, הרי שבתחומי המזון והביוטק אתה חייב ניסויים, הוכחות, ניסיון טכני, השקעה כספית גדולה והמון סבלנות.

לאן הולך הענף הזה כיום?
אחד הכיוונים הוא של “מזון מותאם אישית” – ממש כמו רפואה אישית. ידוע כיום שמערכת העיכול פועלת אחרת בגילאים שונים ומושפעת גם ממשתנים כגון מוצא ומגדר (נשים, לדוגמה, צריכות פחות קלוריות מגברים). לכן אין “תפריטי מדף” שמתאימים לכולם, ובמצב האופטימלי יקבל כל אדם תזונה המתאימה לו אישית. הדרך לשם עוד ארוכה ומרובת אתגרים, אבל זה הכיוון.

אז לא תשתעמם בעשורים הקרובים.
אין סיכוי שיהיה משעמם. זה תחום מורכב מאוד, שיש בו מגבלות רבות ואילוצים רבים – למשל האיסור על שימוש בחומרי גלם שאינם רכיבי מזון, ודרישה גוברת לשימוש ברכיבים טבעיים בלבד ובמינימום עיבוד. זה גם תחום דינאמי, שנמצא בשינוי בלתי פוסק, ואחד השינויים המהותיים בעשורים האחרונים הוא העברת הדגש לעניין הבריאותי. יצרני המזון נדרשים כיום להתחשב בבריאותו של הצרכן, והתפקיד שלנו הוא לעזור להם בכך באמצעות מוצרים שישלבו בריאות, טעם ומחיר סביר. השינוי הזה ניכר במוטו שליווה את מאמצי
הסיוע לאפריקה – אם בשנות השמונים היה המוטו ,People have the right to food הרי שכיום הוא People have the right to right food.

ומה תפקיד מהנדסי המזון במגמה הזאת?
מזון הוא לא משוואה מתמטית, ולכן דרושה כאן הרבה עבודה הנדסית ומדעית. ככלל, נדרש כאן איזון בין שני יעדים: שימור הערכים התזונתיים שבמזון, והרג מירבי של החיידקים ‘הרעים’. האתגר הזה עולה גם בתהליכים פשוטים כמו בישול ביצים – כמה זמן לבשל ביצה כך שהחיידקים המסוכנים ימותו, אבל
החלבונים הדרושים לנו מבחינה תזונתית לא “ייהרגו”. במעבדה אנחנו עוסקים כמובן בתהליכים מורכבים יותר, שקשורים בעיבוד אופטימלי של מזון.

מזון מעובד זו כיום כמעט מילה גסה.
יש כאן שילוב מצער של טרנדים ושל דיסאינפורמציה. צריך להבין שחלק מהמגמות הנוכחיות, כמו למשל תנועת המזון הנא ( raw food), אינן אופציות ריאליות בהקשר הגלובלי. אי אפשר להאכיל את אוכלוסיית העולם כולה במזון נא. מעבר לכך, העיבוד משפר במקרים רבים את האפקטיביות התזונתית של המזון. ניקח לדוגמה את הַלִּיקוֹפֶּן – חומר שנמצא בקליפת העגבניה ומסייע במניעה של מחלות לב וכלי דם. הליקופן הוא חומר גבישי וקשה לפירוק במצבו הטבעי, אבל כשמבשלים את העגבניה בשמן זית, הגבישים האלה מתרככים ונמסים וכך הזמינות שלהם גדלה. לכן רוטב פיצה עדיף, בהיבט הזה, על עגבניה טרייה.

יכול להיות שאנחנו מפחדים מהמדע?
אנחנו מפחדים מכל מה שאנחנו לא מבינים, וזה חייב להשתנות. אילולא הטכנולוגיה, האנושות לא היתה מצליחה להתמודד עם גידול האוכלוסין. אם לפני מאה וחמישים שנה עבדה יותר ממחצית המין האנושי בחקלאות ובמעגלי ההפצה של המזון, הרי שכיום עובדים בחקלאות 7% בלבד, והשאר פנויים לעיסוקים אחרים, חשובים לא פחות. אנשים כמו ביל גייטס יכולים להתפנות למדע ולטכנולוגיה בזכות העובדה שאת המזון שלהם הם יכולים לקנות בסופר. ולמרות זאת, אנשים עדיין מפחדים מהמדע ומהקידמה ונסחפים אחרי מיתוסים כמו “הסכנות שבקפה נטול קפאין” ו”הנזקים שבצריכת חלב פרה”.

מיתוסים?
כן. בייצור של קפה נטול קפאין השתמשו פעם בממסים אורגניים כגון הקסאן ( hexane), שהוא חומר רעיל; אבל כיום הקפה הזה מיוצר בתהליכים אחרים – לדוגמה, מיצוי בלחצים גבוהים באמצעות מים – בתהליך פשוט ובטוח. חלב פרה אמנם אינו מתאים לכל האוכלוסייה, אך לרובנו הוא מקור מצוין לחומרים בריאים רבים, ואני לא מכיר שום הוכחה לכך שהוא מזיק לאנשים בריאים. הבעיה היא שאנשים נסחפים בטרנדים בלי שיהיו להם כלים להבדיל בין טענות אמת לטענות שקריות.

הם דווקא בטוחים שיש להם כלים.
מה שיש להם זה אינטרנט, שהוא מאגר אינסופי של מידע, שכל אחד יכול לפרסם בו טענות וטיעונים וגם לקדם את עצמו במנועי החיפוש. כאן נכנסים אנחנו, המדענים, ואחת המשימות שלנו היא לתת לציבור מידע אמין ומבוסס. זה מה שאני עושה בין השאר בעמותת “בשער”, שפועלת למען חינוך מדעי בקהילה. האתגר שלנו הוא להנגיש את המדע לציבור, והאתגר הספציפי שלי כמהנדס מזון הוא להראות שאוכל הוא אתגר הנדסי ומדעי, ושייצור מסחרי של מזון הוא למעשה הכרח של העולם המודרני.

אז אולי נמשיך את השיחה במקדונלדס?
אני לא פוסל את מקדונלדס. חשוב רק להקפיד על מינונים סבירים ואכילה מאוזנת. הנדסת מזון עשויה לספק פתרונות חדשים, שיהוו דרך-התמודדות נוספת עם אורח החיים הבעייתי שלנו ועם חוסר האיזון שאנחנו
מכניסים לחיינו. אנחנו אוכלים יותר מדי, פעילים מעט מדי ולא נחשפים מספיק לשמש. כל זה חייב להשתנות – אבל זה כבר לא בתחום שלי.

בתמונה בעמוד הבית: פרופסור-משנה אורי לזמס וצוות המעבדה שלו

פרס האגודה למתמטיקה שימושית (SIAM) לשנת 2014 הוענק לשלושה חוקרים מהטכניון ומסטנפורד על מחקר בתחום הייצוגים הדלילים. הפרס הוענק לפרופסורים אלפרד ברוקשטיין ומיכאל אלעד מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון, ולפרופסור דיויד דונוהו מאוניברסיטת סטנפורד.

הפרס הוענק לכותבים על מאמרם  פורץ הדרך בתחום “הייצוגים הדלילים”, שפורסם ב-2009 וסקר באופן מקיף ומעמיק את עבודתם של החוקרים בזירה זו, ואת התפתחות התחום עד כה. הפרס ניתן למחברים על תרומתם העצומה למדע ההדמיה בתיאוריה וביישום של ייצוגים דלילים ושל חישה דגומה (compressed-sensing), ועל הפצתו של ידע זה בקרב החוקרים בתחום.

 “אות תופס נפח, ואנחנו מנסים כל הזמן לדחוס אותו כדי שיתפוס כמה שפחות מקום בזיכרון,” מסביר פרופסור ברוקשטיין. “המטרה שלנו היא למצוא את התיאור הדליל והיעיל ביותר מבחינת נפח זיכרון. אפשר להמשיל את זה למשפט שנוציא ממנו מילים בלי לאבד את המסר. זה אפשרי משום שחלק מהמילים טפלות מבחינת המסר, ולכן אפשר לוותר עליהן.”

תחום הייצוגים הדלילים בעיבוד אותות ותמונות, שהתפתח בתחילת שנות האלפיים, מבוסס על זיהוי הייצוגים הדלילים ביותר באמצעות ניתוחים מתמטיים מתקדמים. “זו טכניקה מתמטית המתארת מבנה של נתונים,” מסביר פרופסור מיכאל אלעד. “הדרך לטפל בכל מקור מידע היא לחשוף את המבניות שלו, והמבניות היא סוד עיבוד הנתונים. הטכניקה החדשה שפיתחנו לחשיפת המבניות מאפשרת שיפור משמעותי בעיבוד אותות ותמונות. בעצם יצרנו ארגז כלים חדש לחוקרים ומהנדסים, והמסר של המאמר הוא שיש מודל בעל יכולות אוניברסליות למקורות מידע.”

“המאמר שעליו הוענק לנו הפרס נמצא בצומת בין עיבוד אותות למתמטיקה יישומית, וצמח מתוך קהילות המחקר בזירות אלה. מטרת המאמר הייתה להציג רעיונות-בסיס ויישומים הקשורים לדלילות, ולכוון חוקרים חדשים המתעניינים בהיבטים המתמטיים של תחום זה או ביישומיו. זה יפה לראות את התיאוריה והפרקטיקה מתחברות. זה לא קורה הרבה במחקר אבל כאן, לשמחתי, זה התחבר, וכיום גם התעשייה נחשפת לתחום הזה, בקצב שלה.”

 “הפרס חשוב לי פחות מההשפעה שלנו כחוקרים על התחום”, מוסיף פרופסור ברוקשטיין, “המאמרים שכתבנו היו נגישים וברורים, והפכו את התחום לנגיש ליותר חוקרים ומהנדסים.”

בתמונה : פרופסור מיכאל אלעד (מימין) ופרופסור אלפרד ברוקשטיין. צילום : דוברות הטכניון

מאת: אלונה משעל.

לפני כשלושה חודשים, בהיותו בן 71, הלך לעולמו פרופ’ יורם זבירין מהפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, זאת לאחר שחלה לפני כארבע שנים וחצי במחלה קשה. אחד התפקידים הרבים בהם כיהן במהלך שנות עבודת המחקר שלו היה ניהול המעבדה למנועי שריפה פנימית. בראיון עם ד”ר לאוניד טרטקובסקי, אשר היה שותפו במחקרים  רבים במסגרת מעבדה זו, נפתח חלון מרתק אל חלק מעולם המחקר העשיר של פרופ’ יורם זבירין.

דמיינו עולם בו אין צורך ברשיון נהיגה. רכבנו יגיע לבד לפתח הבית, לאחר שהוזמן ע”י יישום במכשיר הטלפון החכם שברשותנו, בעזרתו גם נגדיר לרכבנו את יעד הנסיעה. במהלך הנסיעה לא נהייה טרודים בנהיגה ובנהגים מרגיזים, מכיוון שכל כלי הרכב מסביב יהיו דומים לשלנו. בנוסף, הרכב יהיה חשמלי, או יצרוך דלק חלופי,  ויזהם פחות את הסביבה. אולי סרט מעין זה דמיין לעצמו פרופ’ יורם זבירין כשעמל על מחקריו? אולי.. היום ניתן רק לשער. אך אין ספק כי חלק ממחקריו תרמו לקידום הפיכת סרט שכזה למציאות. כלי רכב ידידותיים לסביבה, רכב ללא נהג, רכב חשמלי, דלק חלופי והפחתת פליטות מזהמים מכלי רכב, היו חלק מן הנושאים הרבים אותם חקר פרופ’ יורם זבירין במסגרת המעבדה למנועי שריפה פנימית בטכניון, אותה ניהל משנת 1991, והיוו רק חלק קטן מעבודתו המגוונת.
פרט לניהול מעבדה זו, ניהל פרופ’ זבירין במשך 6 שנים את “מדעטק” – המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל בחיפה, כיהן כראש המכון לחקר התחבורה של הטכניון, נשלח מטעם הממשלה למדינות כמו גוואטמאלה, האיטי ונפאל כיועץ בתחום אנרגיית שמש, והרשימה עוד ארוכה.

ד”ר לאוניד טרטקובסקי, ביצע ביחד עם פרופ’ יורם זבירין,  במשך כ 15 שנים, עבודת מחקר משותפת במסגרת המעבדה למנועי שריפה פנימית שבפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. פרופ’ זבירין הפך למנהל המעבדה ב-1991, וב-1992 הצטרף ד”ר טרטקובסקי כמהנדס ראשי של המעבדה, לאחר ששנה קודם לכן עלה ארצה מברית המועצות. לפני עלייתו ארצה עבד ד”ר טרטקובסקי במכון מרכזי לחקר הרכב במוסקווה בתפקיד של ראש המעבדה לחקר מנועים. כיום ד”ר טרטקובסקי עומד בראש המעבדה, ובראיון שנערך עימו בעקבות מותו של פרופ’ יורם זבירין ז”ל הוא מספר על יורם ועל עבודתם המשותפת.

מנוע שריפה פנימית

המושג “מנועי שריפה פנימית” נשמע אולי לא מובן לחלוטין, אך מדובר במשפחת מנועים המוכרת לכולנו – אלו המנועים הנמצאים בכלי הרכב הפרטיים שלנו, באוטובוסים, משאיות, רכבות ועוד. הסיבה לשמם נעוצה באופן פעולתם: “במנוע שריפה פנימית רגיל משתמשים בדלק שאותו מכניסים לתוך המנוע, הוא נשרף בתוך המנוע – לא בחוץ, ואז כתוצאה מהבעירה של הדלק נוצר חום שגורם להווצרות לחץ. הלחץ הזה, אם מדובר במנוע עם בוכנות, גורם להווצרות כח אשר מזיז אותן, וע”י כך האנרגיה הכימית של הדלק בעצם הופכת לעבודה מכאנית”, מסביר ד”ר טרטקובסקי.

דלק שחוסך דלק

מעבדתו של פרופ’ זבירין היא בהחלט סיבה לגאווה. לא מעט מן המחקרים שנעשו במעבדה למנועי שריפה פנימית, בראשה עמד פרופסור זבירין, הם בעלי השלכות ישירות ומשמעותיות לא רק על רכבנו הפרטי ודרכו על חיי היומיום שלנו, אלא גם על תעשיית הרכב – אחת התעשיות הגדולות בשוק. דוגמא בולטת לכך היא מחקר אשר נערך שם בשנות ה 90 בתחום תוספי הדלק. לדבריו של ד”ר טרטקובסקי, מדינת ישראל היא “בין הראשונות בעולם שבה תיסוף הדלק בצורה מרוכזת נעשה בקנה מידה לאומי. זה נעשה בהתבסס על המחקרים שהמעבדה שלנו ביצעה”.
במסגרת המחקר נבחנה השפעת התוסף על מכלולי המנוע וביצועיו. “פיתחנו שיטות ומתקנים שאפשרו למשל להריץ את המנוע אוטומטית במחזור אותו פיתחנו. בעזרת מערכת בקרה המנוע ידע להתניע לבד ולשנות משטר לבד, למשל לשנות את מהירות הסיבוב, לשנות עומס”, מסביר ד”ר טרטקובסקי, וממחיש בדוגמה: “פיתחנו מתקן שאיפשר לראות מה קורה עם תהליך ריסוס הדלק. אם התוסף הוא לא מספיק טוב, נוצרים משקעים שפוגעים באיכות ריסוס הדלק. היינו צריכים לנסות ולפתח שיטה שתאפשר לבדוק כמותית עד כמה הריסוס הזה הוא טוב”. במסגרת המחקר הוכח כי יש תוספים אשר שומרים על מערכות המנוע נקיות “היתרון הוא ענק כי עם הזמן, בגלל שהשריפה היא פנימית, נוצרים משקעים הפוגעים באיכות הבעירה, באיכות התהליכים המתרחשים בתוך המנוע, וכתוצאה מכך גם הנצילות יורדת וגם פליטות המזהמים עולות. אם נשמור על מנוע נקי, אפשר לשמור על ביצועים אופטימליים וגם על פליטות נמוכות”.
“היינו בדעה שבגלל החשיבות הרבה צריך למסד את הנושא הזה. לגרום לכך שהשיפור יהיה שווה לכולם: מי שקונה דלק – שהדלק הזה כבר ישמור על הרכב שלו. היום התוסף הוא חלק בלתי נפרד מהדלק שאנחנו קונים. המחקר שלנו הוא זה שהביא להחלטה הזאת”.

מעבדה על גלגלים

ד”ר טרטקובסקי מתגאה, ובצדק, במחקר משמעותי נוסף אשר בוצע במעבדתו של פרופ’ זבירין: “אנחנו פיתחנו לראשונה במדינת ישראל בסיס נתונים של מקדמי פליטה עבור כלי רכב מסוגים שונים”.
אין עוררין על כך שנושא הערכת פליטות המזהמים מכלי רכב הוא נושא חשוב מאין כמוהו – נושא בעל השלכות ברורות על איכות הסביבה ובריאות הציבור. על מנת לעשות הערכת פליטות מזהמים ריאליות של צי רכב יש צורך ממשי בבסיס נתונים של מקדמי פליטה. מדובר בטבלאות מספרים המתארות כמותית את רמת הפליטות של מזהמים שונים כתלות במגוון גורמים: תנאי שימוש, סוג הרכב, נפח מנוע, תוואי שטח, תנאי אקלים, ועוד. “בגלל שבכל מדינה יש תנאי אקלים משלה, תנאי תנועה משלה, כבישים משלה – כל מדינה שומרת על בסיס נתונים של מקדמי פליטה משלה – במידה והיא רוצה שההערכות האלה יהיו מדויקות יותר”.
לדבריו של ד”ר טרטקובסקי, עד לביצוע המחקר במעבדתו של פרופ’ זבירין, לא היה למדינת ישראל בסיס נתונים של מקדמי פליטה משלה. “מה שעשו לפנינו, היו לוקחים נתונים שפותחו עבור מדינה אחרת, והיו מסיקים מסקנות שהיו בעצם לא מבוססות”
הדרך לפיתוח בסיס הנתונים היתה פתלתלה ודרשה לא מעט עבודה סיזיפית. המדידות בוצעו תוך כדי אינספור נסיעות מבחן ברכב, בתנאי נסיעה שונים. מכשור המדידה הועמס על הרכב שהפך בלית ברירה למעין מעבדה על גלגלים. ד”ר טרטקובסקי מסביר את הסיבה להתנהלות זו, ואינו מסתיר את חוסר שביעות רצונו: “נכון להיום במדינת ישראל אין אפשרות למדוד פליטות מזהמים מרכב. הרבה מקבלי החלטות לא מבינים את זה. בעוד שלמדינות נאורות יש ציוד מדידה מדעי המאפשר להריץ כלי רכב בתנאי מעבדה מבוקרים לקבלת מקדמי הפליטה, כאן אין את ה’לוקסוס’ הזה ונדרשים ניסויי דרך”. כשנשאל על הבדיקות הנערכות במשרד הרישוי במסגרת הטסט השנתי, ענה כי אלו בדיקות הנערכות בסרק – כאשר תיבת הילוכים של הרכב נמצאת ב’ניוטרל’, וכי הן אינן יכולות לשקף את פליטות הרכב בתנאי שימוש ריאליים. “המטרה של המדידה הזו היא לא להעריך את רמת הפליטה של המזהמים אלא רק לבדוק האם הרכב תקין או לא” הוא מדגיש.

 חיידקים שאוכלים דלק

נושא מחקר נוסף, ולא פחות חשוב, אשר נחקר במעבדה בניהולו של פרופ’ זבירין, עסק בשיפור יציבות הסולר שנשמר באחסון אסטרטגי של הצבא.
“זה לא טריוויאלי כמו שזה נשמע כי במשך שנים עלולים להתפתח בתוך הסולר כל מיני חיידקים שעלולים לגרום אח”כ לסתימת פילטרים”, אומר ד”ר טרטקובסקי.  מתברר שישנן בקטריות שאוהבות דלק כמו שאנחנו אוהבים בשר טוב או מיץ תפוזים. הן חיות במים בשכבה דקה, ואוכלות דלק. ואז הן מתרבות ויש עם זה בעיה גדולה”.
מטרת המחקר היתה מציאת תוספים יעילים למניעת התופעה ושיפור יציבות הדלק, מטרה זו הושגה ע”י בחינת אופן פגיעתו של דלק הנגוע בחיידקים בביצועי המנוע והשוואתם לביצועים עם דלק מתוסף: “העבודה עצמה היתה לפתח שיטות שיאפשרו להעריך בצורה נכונה וטובה ביותר את השפעת הדלק על ביצועי המנוע – איזה חלקים יש לשים אליהם לב, מה צריך לבדוק, וכן הלאה”. בזכות המחקר הבעיה נפתרה והושג השיפור המיוחל ביציבות הדלק לאורך זמן.

הזמנת מונית? היא כבר תבוא לבד

תחום מחקר שמאוד עניין את פרופ’ זבירין ונחקר בתמיכת האיחוד האירופאי, הוא כלי רכב מתקדמים. “בארץ אוהבים לקרוא לכלי הרכב האלה ‘רכב אוטונומי’, כאשר המשמעות היא רכב ללא נהג, בו כל הבקרה והניווט מתבצעים בכלים ממוחשבים”, אומר ד”ר טרטקובסקי,  היתרון של רכב כזה ברור מאליו: “זה בעצם באופן עקרוני משחרר את הנהג ממטלת הנהיגה ואז אפשר למנוע שגיאות אנוש”.

התמונה השאפתנית, בה כל הרכבים על הכביש נוסעים באופן עצמאי, ללא נהג, נראית כמו לקוחה מסרט, אך מסתבר כי באופן חלקי לפחות היא כבר הפכה למציאות: “יורם סיפר שבמשך שנים היה נוסע רכב כזה בשדה התעופה של סכיפהול (הולנד), אם אני לא טועה, מהחנייה לטווח ארוך עד לאולם הנוסעים. הרכב ידע לנסוע קצת דומה למעלית: היו לו תחנות קבועות. בפנים אפשר היה ללחוץ על הכפתור כמו במעלית והוא היה מביא אותך. זה היה מעין מעלית אופקית”.

“ברכב יש מערכת של זיהוי הפרעות והוא נוסע לפי אלגוריתם כזה או אחר”, מתאר ד”ר טרטקובסקי את הרכב העתידני. הוא מוסיף ומצייר תמונה אף יותר מרגשת המכונה “פלאטונינג”: ” אם יש על הכביש מספר כלי רכב אוטונומיים שמבוקרים מאותו מחשב, אז הם יכולים לנסוע אחד אחרי השני עם מרחקים מאוד קטנים, ואז בקטע של הכביש ניתן למקם יותר כלי רכב. הם נוסעים כרכבת, כיחידה אחת”. אמנם הטכנולוגיות הדרושות כבר כאן, אך כלי רכב כאלה, היכולים להשתלב בתנועה, עדיין אינם בנמצא. “כל הניסויים היום הם קצת יותר פשטניים”, הוא אומר.

על המחקר מספר ד”ר טרטקובסקי כי “החלק שלנו היה הערכת היבטים אנרגטיים וסביבתיים של הפעלת מערכת תחבורה כזאת. אנחנו פיתחנו מודל והרבה שנים שכללנו אותו בכל מיני שיטות שאיפשרו להעריך את צריכת האנרגיה ע”י כלי רכב כאלה וגם להעריך פליטות מזהמים”. המחקר כמובן לוקח בחשבון את מאפייני הרכב האוטונומי המבדילים אותו מכלי הרכב הרווחים היום: “לרוב המוחלט, כלי רכב כאלה הם רכבים חשמליים. ומכיוון שאין נהג, ניתן לעשות אופטימיזציה של סגנון הנהיגה – הרכב לא יהיה עצבני כמו שהנהג יכול להיות, ניתן יהיה להשתמש בו בצורה יעילה יותר”.

זכות גדולה

בנימה יותר אישית מספר ד”ר לאוניד טרטקובסקי על אישיותו המיוחדת של יורם: “זאת הייתה זכות גדולה עבורי לעבוד יחד עם פרופסור יורם זבירין, מדען בעל שיעור קומה ומוניטין בינלאומי, ואדם נפלא בעל קסם אישי עצום. וכך נזכור אותו”n.

 אלונה משעל לומדת בקורס של פרופסור משנה אילת ברעם-צברי – “תקשורת המדע: תיאוריה ומעשה” – שניתן במחלקה לחנוך למדע וטכנולוגיה. הקורס פתוח לכל הסטודנטים בטכניון.

בתמונה בעמוד הבית: פרופסור יורם זבירין ז”ל

בתמונה למעלה: ד”ר טרטקובסקי (מימין) עם פרופסור יורם זבירין ז”ל