Yearly Archives: 2014

בחזית. עמוס חורב (מימין) ושאול ביבר

אלוף עמוס חורב, 1966

נשיא הטכניון לשעבר, האלוף (מיל’) עמוס חורב, חוגג 90.

מאז לידתו ב-30 ביוני 1924, האלוף (מיל’) עמוס חורב חי ונושם טכנולוגיה. אביו אליהו סוכצ’בר, שהיה שֵׁם-דבר בטכנולוגיה של המדינה שבדרך, הקים במרתף ביתם בשכונת תל-ארזה בירושלים בית מלאכה. עמוס עבד עם אביו ולמד להפעיל את הציוד, שֶׁכָּלַל מחרטות. בבית המלאכה הביתי של משפחת סוכצ’בר עסק אליהו גם בתיקון כלי נשק של ה”הגנה” וסייע לפיתוחה של התעשייה הצבאית. הוא בעצם הקים את התעשייה הצבאית בירושלים בתקופת המצור, וזו פעלה גם לאחר קום המדינה.

עמוס למד בגימנסיה העברית בשנת 1941 ועוד במהלך לימודיו התגייס לפלמ”ח. את בחינות הבגרות סיים בשנת 1942. במסגרת הפלמ”ח הוא השלים קורס מכ”ים (1942), אחר כך השתלם בחבלה במסגרת שאומנה על ידי הבריטים, וב-1943 עבר קורס מ”מים בג’וערה.

כאשר התמנה יצחק רבין למפקד מחלקה בכפר גלעדי, במסגרת פלוגה ו’ של הפלמ”ח, עמוס חורב היה סגנו. עם המעבר לעמק יזרעאל, היה עמוס מפקד מחלקה בתל-יוסף, ולאחר מכן מפקד מחלקת נירים בתל-עמל. לאחר “ליל הגשרים” התמנה למפקד הפלוגה, במקומו של נחמיה שיין, אשר נהרג באותה פעולה. ב-1945 מונה עמוס למפקד פלוגה ח’ באיזור ירושלים.

 נישואים – ולטכניון

באותה עת למדה שושנה לבית ספיר בפקולטה לחקלאות בירושלים, והשניים נפגשו בירושלים. בנובמבר 1946 נישאו עמוס ושושנה, ולזוג הצעיר הוקצה חדר בבית הוריה של שושנה במושב נטעים.

באוקטובר 1947 קיבל עמוס מהפלמ”ח חופשת לימודים והחל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון בהדר הכרמל, אולם לפני שהספיק “לחמם את הכסא” נקרא ב-29 בנובמבר ירושלים. המשימה: לפקד על מה שנקרא אז “חבל 5” – קו התפר בין ירושלים המערבית והמזרחית. הפיקוד כלל גם את הרובע היהודי בעיר העתיקה. שמו של עמוס הופיע בטכניון ברשימת המשתמטים. “חשבו שברחתי מהלימודים,” הוא צוחק.

 עיניים יבשות

ב-31 בדצמבר 1947 נולד יחיעם, בכורם של שושנה ועמוס. לאחר נפילת הל”ה, עם מפקדם דני מס, חזר עמוס למסגרת הפלמ”ח כסגנו של צבי זמיר, מפקד הגדוד ה-6, אשר עסק אז בעיקר באבטחת שיירות ובהובלתן. כאשר אנו עולים היום לירושלים אנו חולפים על פני שלדי המשוריינים המזכירים לנו את גבורתם של מובילי השיירות, אשר גבו מחיר כבד. “מדי יום איבדנו אנשים”, אומר עמוס ועיניו יבשות. כי עמוס לא בוכה.

חטיבת “הראל” הוקמה ב-16 באפריל 1948. היא הורכבה משלושת גדודי הפלמ”ח ה- 5,4,ו-6, ומפקדה הראשון היה יצחק רבין. מתוך 1,300 חייליה, שלחמו באיזור ירושלים מתחילת המלחמה, נפלו יותר משליש.

ירושלים הייתה נצורה וסבלה ממחסור חמור ומתמשך במזון, מים, ציוד, תחמושת ונשק. “היינו זקוקים נואשות לתגבורת,” מספר עמוס. “עסקתי בארגון הבאת תגבורת לירושלים (לחטיבת הראל). 150 חיילים שנועדו להצטרף כתגבורת לחטיבה הִמתינו בבית החרושת ‘אוקבה’ לסכיני גילוח בראשון לציון המתינו. ב-16 במאי 1948, בלילה, ירדתי לשפלה במשוריין כדי להוביל אותם ברגל לירושלים. לטרון כבר נתפסה על ידי הלגיון הירדני.”

באותו זמן התארגנה חטיבה 7 בפיקודו של שלמה שמיר, לקראת התקפה על לטרון ופתיחת הדרך לירושלים. “נפגשתי בחולדה עם קולונל דוד מרכוס, קצין אמריקאי שהצטרף לכוחותינו. דחיתי את יציאת התגבורת, בתקווה שנוכל לעשות זאת ברכב, עם פתיחת הדרך לאחר כיבוש לטרון.”

ההתקפה הראשונה, ב-25 במאי, נכשלה. נכבשו שני כפרים מדרום ללטרון – בית ג’יז ובית סוסין (ליד כפר אוריה). “איזור זה היה אחד משטחי האימונים של פלוגה ח’ של הפלמ”ח לפני פרוץ המלחמה, ולכן הכרתי את השטח היטב. בסיור שיזמתי בשטח הכפרים שנכבשו השתתפו קולונל מרכוס, שלמה שמיר, ויויאן (חיים) הרצוג ושני אנשי פלמ”ח – גבריאל רפפורט מבית אלפא ואני. הסברנו שקיימת אפשרות לעקוף את לטרון.”

ב-29 במאי, בלילה, עלתה התגבורת ברגל. 150 איש בפיקודו של שילוח מגבעת ברנר. כל חייל נשא בידו פצצת מרגמה 3 אינץ’ (בירושלים הנצורה נותרו רק 13 פגזים). באותו לילה יצאה חוליה בפיקודו של “רעננה”, בג’יפ שנסע משער הגיא לכיוון בית סוסין. עמוס חורב וגבריאל רפפורט יצאו בג’יפ מבית סוסין לכיוון שער הגיא. שני הג’יפים נפגשו בתוואי, מפגש שמשמעותו: אפשר להגיע לירושלים. “למחרת גייסנו 13 ג’יפים שהיו עמוסים בכ-6 טונות של אספקה, תחמושת ונשק. הג’יפים יצאו מחולדה והגיעו לירושלים בדרך שנקראה על ידי העיתונאים ‘דרך בורמה’. המצור נפרץ.”

לקראת ההפוגה השנייה עזב עמוס, לבקשתו של יגאל אלון, את חטיבת הראל והצטרף למפקדת חזית הדרום כסגנו של יצחק רבין, שהיה אז קצין המבצעים של החזית. מאוחר יותר, תחת פיקודם של יגאל אלון ואחר כך של משה דיין, התמנה לקצין מבצעים של חזית הדרום והיה חבר ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית.

 לימודים בארה”ב

בסוף דצמבר 1949, נשלח עמוס ל-MIT ללימודי הנדסה מטעם הצבא. הוא החל את הלימודים בינואר 1950, ועד אוקטובר 1952 השלים תואר ראשון ושני בהנדסת מכונות. עם שובו ארצה ולצה”ל, הקים את מחלקת אמצעי לחימה במטה הכללי.

קצרה היריעה מלתאר את 8 שנות פעילותו של עמוס חורב בפלמ”ח ואחר כך שנותיו הרבות בצה”ל. בשנת 1954 מינה אותו משה דיין לקצין חימוש ראשי. עמוס היה בחיל החימוש עד שנת 1966 (עם הפסקה קצרה בה עשה את שני התארים ב-MIT). כאשר מונה פרופסור אפרים קציר לתפקיד המדען הראשי של מערכת הבטחון, הוא צירף אליו את עמוס חורב כסגנו.

עם סיום תפקידו בלשכת המדען הראשי התמנה עמוס לראש אגף האפסנאות ושימש בתפקיד עד 1972. באותה שנה התמנה לתפקיד המדען הראשי של מערכת הבטחון.

 בראש הטכניון

בשנת 1973 נבחר עמוס חורב לתפקיד נשיא הטכניון. מאז בחירתו ועד כניסתו לתפקיד היה מגיע לטכניון בכל יום שישי, במדים, ועובר מפקולטה לפקולטה כדי להכירן. ב-1 באוקטובר פשט את מדיו ובו ביום היה לנשיא הטכניון, אלא שב-6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים ועמוס חזר לצבא. לטכניון הגיע שוב רק אחרי יותר מחודש. מאז, הוא אומר, זה סיפור אהבה.

עמוס נכנס לתפקיד נשיא הטכניון עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים וסיים אותו בתום מלחמת שלום הגליל. “בין המלחמה שנפתחה עלינו מדרום לבין המלחמה לחיסול האיום מצפון יצרנו, בנינו, פיתחנו וחידשנו,” אמר בטקס חילופי הנשיאים, כשהעביר את שרביט הנשיא לפרופסור יוסף זינגר אחרי תשע שנות כהונה. זאת כנראה תמציתה של הציונות החדשה. אלה תולדות ימי התבססות המדינה. אלה חבלי תקומת עם ישראל במולדתו.”

עמוס דיבר על צורכי העתיד של המדינה ועל היערכות הטכניון לקראתם, והיום נשמעים דבריו כנבואה. הוא דיבר על חשיבות המיחשוב בימים שאיש לא ידע מהי רשת האינטרנט. הוא דיבר על הרפואה המודרנית ועל המיכשור הרפואי, על מסגרות בינתחומיות, על הסכמים בינלאומיים, על הכפלת השטח הבנוי של הטכניון, על רווחת הסטודנטים ושיפור איכות חייהם בקמפוס, ועל הקשר עם הבוגרים. “עלינו לשמש דוגמא אישית של מוסר עבודה, יושר אינטלקטואלי ונאמנות לרעיון”, אמר. “על מנת שאלה ינחו את בוגרינו בהתקדמותם ובהתפתחותם המקצועית והאישית.”

עמוס דיבר גם על החינוך, וגם בעניין זה הוא נשמע היום כנביא. “החברה הישראלית טרם גיבשה לעצמה עמדה באשר למקומה של ההשכלה הגבוהה בסולם הערכים החברתי והלאומי… מרגיש אני את עצמי כנביא זעם, אלא שנראה לי שאין מנוס מלחזור ולהתריע כי בשנים האחרונות ניכרים סימנים מדאיגים של ירידה ברמת ההכנה והמוטיבציה של התלמידים בבתי הספר התיכוניים להתמודד עם הלימודים הריאליים,” הדגיש בנאומו בשנת 1982.

מאז פרישתו ועד עצם היום הזה משמש עמוס חורב, בהתנדבות, כיו”ר אגודת דורשי הטכניון בישראל. הוא גם חבר הוועד המנהל של הטכניון והמשנה ליו”ר חבר הנאמנים הבינלאומי של הטכניון – הקורטוריון. ממרומי גילו ונסיונו הוא משתדל לסייע לנשיאים שבאו בעקבותיו ולחלוק איתם את תבונתו ונסיונו. כיו”ר האגודה הישראלית הוא הצליח לגייס תמיכה בטכניון מתוך הקהילה הישראלית, בסכומים גדולים מאוד. “הכרתי את כולם,” הוא מגלה את סודו. “הם לא טרקו בפנַי דלתות.” בתקופתו גייסה האגודה קרוב למיליארד שקלים. הוא יושב בתל-אביב, עם צוות קטן ומסור, בדירה קטנה וישנה בקומת קרקע, מגיע מידי יום למשרד ועמל למען הטכניון שהוא אוהב כל כך. לעמוס ושושנה חורב יש בן ובת, 4 נכדים ו-2 נינים. יש להם משק עם עצי פרי במושב נטעים, והם גם מגדלים זיתים ומפיקים שמן זית משובח.

 רק לא בינוניוּת

“רק לא בינוניות,” הוא שב ומדגיש. “צריכה להיות מצוינות בכל מה שאתה עושה. זה הדבר היחיד שיכול לאזן את הבעיה הכמותית שלנו. כשאני נולדתי היו כאן 80 אלף יהודים. אני מכיר את העסק מתחילתו. אני שייך לדור של אנחנו ולא אני. זה דור הולך ונעלם, וצר לי על כך. אני בא מתרבות המעגל. ישבנו במעגל סביב המדורה, שוחחנו, החלפנו דעות ושאפנו לראייה כוללת ולהבחנה במגבלות האחריות. האמנו בצדקת הדרך. מה שמאפיין את המעגל – שאין לו ראש. כשאני מביט לאחור אני מתמלא גאווה וסיפוק, וגם אופטימיות לגבי העתיד.”

 פרס בטחון ישראל

ביולי 2011, באיחור של 40 שנה, קיבל עמוס חורב את פרס בטחון ישראל על מפעל חיים. הוא היה זכאי לפרס כבר לפני עשרות שנים, במהלכן בנה את השריון של צה”ל ונייד את הארטילריה הנגררת. כשהחל, ניהל את המערכת הטכנו-כלכלית הגדולה בארץ עם מפקדים, חיילים ואלפי אזרחים עובדי צה”ל שהוא רואה בהם שותפים מלאים ליצירה. הוא הקים מערכת של מעבדות מחקר וסדנאות ייצור, היה אחראי לפיתוחם של סוגי נשק ואמצעי לחימה חדישים, שיפר את איכותו של כוח האדם בחיל החימוש, עיצב תכניות הוראה בבתי הספר המקצועיים של מערכת החינוך, קידם את רפאל, פיתח את הטכניון ואת המחקר והחינוך הטכנולוגי, עמד בראש והיה חבר בוועדות ציבוריות רבות (האחרונה שבהן – זו שבדקה את אירועי ספינת ה”מרמרה” הטורקית).

על 75 שנים של תרומה אדירה למדינה ועל עשרות שנים של נתינה לטכניון, אנו אומרים לו היום, כשהוא חוגג 90: כן, עמוס, זה אכן סיפור אהבה – והוא דו צדדי.

שיירת חולדה והמכתב המוטס

שיירת חולדה היתה אחת השיירות שיצאו תחת פיקודו. באותו שבוע של סוף חודש מארס 1948 נכשלו שלוש שיירות שלא הגיעו ליעדן – שיירת יחיעם בגליל המערבי, שיירת נבי דניאל מגוש עציון לירושלים ושיירת חולדה לירושלים. “התכוונתי להוביל את השיירה בשעות הלילה,” הוא נזכר. “יצאנו עם כמה כלי רכב משוריינים עם חשיכה, מקיבוץ חולדה לשער הגיא. הכוח, בפיקודו של עוזי נרקיס, אמור היה לתפוס את הרכסים הצפוניים וכך להבטיח את מעבר השיירה בקטע הקשה ביותר בדרך לירושלים. חזרתי לחולדה כדי לצאת עם השיירה, שהיתה בעיקרה שיירת אספקה ומזון, ואז הורו לי לדחות את היציאה לבוקר – מה שביטל את גורם ההפתעה. בנוסף לכך, הגשם שיבש את תוואי הדרך. בעקבות כשלון שיירת נבי דניאל קיבלתי הוראה לצרף לשיירה עוד שתי פלוגות כתגבורת לירושלים. בקרב שפרץ בדרך איבדנו 19 איש, השיירה לא הגיעה לירושלים. כשלון השיירות הביא למבצע נחשון”.

כל העת הזו לא היה קשר בין עמוס לבין שושנה. עמוס הִכתיב לטייס גדעון אלרום, שהשליך ארגזי תחמושת ליד קיבוץ מעלה החמישה, מכתב לשושנה. אלרום חג במטוסו מעל מושב נטעים והשליך את המכתב מעל שדות המושב. ילדים מצאו את המכתב והביאו אותו לשושנה.

אליהו סוכצ’בר: שבע שפות וחתונה עם המורָה לעברית

אליהו סוכצ’בר הוא עלה ארצה בשנת 1919, ראשית ימי העלייה השלישית, צעיר מוכשר ששלט בשפות רבות – פולנית, רוסית, גרמנית, אנגלית, צרפתית – ואפילו למד לטינית (עברית ויידיש הוא למד בארץ). את כשרונו הרב הפנה לטכנולוגיה.

בעלותו ארצה התחיל אליהו לעבוד בצריפין (אז סרפנד) במסגרת חיל המשלוח הבריטי. הוא נשא את התואר “חשמלאי רמה א” (Electrician First class), אחר כך הצטרף לגדוד העבודה בגבעת שאול בירושלים, עבד במע”צ במסגרת המנדט והיה גם מהנדס בבית הנציב העליון הרברט סמואל באוגוסטה ויקטוריה בירושלים.

אליהו נישא למורָה שלו לעברית, טובה, וב-1925, כאשר בנם עמוס היה בן שנה, הם עברו למושב מרחביה כדי להקים, יחד עם קבוצה של יוצאי “השומר”, מפעל בשם “חרושת העמק”, מתוך כוונה להסב אותו למפעל לייצור נשק. המפעל לא צלח.

עמוס חלה בקדחת ואמו חזרה איתו לירושלים. אבי המשפחה הצטרף אליהם.

ב-1927 הצטרף האב לאוניברסיטה העברית בהר הצופים שהיתה אז בתחילת דרכה. בהיותו משכיל ואוטודידקט, בעל ידע רחב בהנדסת חשמל, הנדסה כימית והנדסת מכונות, היה אליהו סוכצ’בר אחראי על המשק הטכנולוגי של האוניברסיטה, כולל תחנת כוח לייצור חשמל, וסייע למדענים בתכנון והרכבה של מיכשור מדעי שלא היה זמין באותם ימים.

בתמונה בעמוד הבית: במבצע “חורב”, 1949. משמאל לימין:  יצחק רבין (קמב”ץ החזית), עמוס חורב (ע’ קמב”ץ), יגאל אלון (מפקד החזית) ואברהם נגב

מתקן למדידה של השפעת כוחות מתיחה מכניים על קצב גדילה של תאי עצב אחרי פציעה

פרופסור-משנה שלי צליל היא דוגמה מאלפת למחקר בין-תחומי: בתואר הראשון שילבה כימיה ומדעי המחשב, בתואר השני והשלישי חקרה בתחום הכימיה הפיזיקלית, ואת הפוסטדוק הקדישה למחקר בכימיה של פולימרים. היא ביו-פיזיקאית, שהחלה את דרכה כתיאורטיקנית, הפכה לנסיונאית, וחוקרת היום חישה מכנית בתאים חיים בפקולטה להנדסת מכונות.

מה לתאים ביולוגים בהנדסת מכונות? “בדרך כלל כשחושבים על התקשורת של תאים עם סביבתם, חושבים על חומרים כימיים, שהתאים משחררים וקולטים”, מסבירה צליל. “אבל בשנים האחרונות התחילו חוקרים להבין שתאים מגיבים גם לכוחות מכניים, כמו זרימה של נוזל או עיוותים (דפורמציות) בחומר עימו הם באים במגע. תאי גזע שגדלים, למשל, נאחזים בסביבתם, מפעילים עליה כוחות, ומהעיוותים שנגרמים הם לומדים על מידת האלסטיות שלה. ואז קורה דבר מפתיע – התאים מנסים להתאים את מידת האלסטיות – הגמישות, הקפיציות שלהם – לזו של הסביבה וזה משפיע על סוג התא אליו הם יתמיינו. אם האלסטיות של הסביבה היא כמו של רקמת מוח, נקבל תא עצב, אם האלסטיות דומה לזו של שריר, נקבל תא שריר”.

ולנוכח תופעה כזו, השאלה מי חוקר ומאיזו דיציפלינה הוא בא, משפיעה מאוד על סוג שאלות המחקר שנשאלות. “בעוד פיזיקאים וכימאים מסתכלים על תופעה כזו ושואלים – ‘איך התא עושה את זה?’, ביולוגים אולי ישאלו – ‘מה היתרון האבולוציוני של מנגנון כזה?’, ורופאים ירצו לדעת איך מנגנון כזה יתבטא במחלות בגוף השלם”, מסבירה פרופ’-משנה צליל. “אותי מעניין לדעת איך התאים מצליחים ‘לחוש’ במכניקה של הסביבה, ואיך הם מתקשרים ביניהם באמצעותה.

“מהנדסי מכונות יודעים המון על הדרך בה חומר מגיב לכוחות מכניים, איך למדוד ואיך להפעיל אותם. בנוסף הם חושבים על התא כמו על מכונה עם מנגנוני בקרה וזה גורם להם לשאול סוג אחר של שאלות, כמו למשל איך התא יודע, כמה כוח הוא הפעיל? זה לא עניין של יכולת לבצע חישוב כזה או אחר – אלא דרך התבוננות שונה על העולם. בעבודה אינטרדיציפלינארית כזו שני הצדדים צריכים לעשות מאמץ כדי להבין אחד את השני. זה דורש נכונות, שמצאתי לשמחתי בפקולטה להנדסת מכונות”.

הטכניון הוא כר טבעי לסוג כזה של שיתופי פעולה בין תחומיים. “בטכניון כבר קיים שילוב בין הנדסה ורפואה, וידעתי שאוכל למצוא כאן סביבת עבודה בין-תחומית שמתאימה לי ומעשירה אותי. במחקר שלי אני זקוקה לדיאלוג עם מהנדסים, ביולוגים, רופאים, תיאורטיקנים וניסיונאים. הטכניון הוא מקום אידיאלי לשילוב הזה. באופן תיאורטי, יכולתי למצוא את עצמי בביולוגיה, בהנדסת ביו-טכנולוגיה או ביו-רפואה. היתרון בהנדסת מכונות, עבורי, הוא ארגז הכלים המעולה שיש לי כאן – וכמובן השותפים המצוינים – בתחומים של כוחות, אלסטיות, דינמיקה ועוד. אני מביאה לכאן את האספקט הביולוגי, את העיסוק במערכות רכות ואת ההתמקדות ברמה התאית והמולקולרית – היבטים שלא שייכים לעיסוק הקלאסי של הנדסת מכונות. בתמורה אני מקבלת כאן כלים שלא יכולתי למצוא בפקולטות עם אוריינטציה יותר ביולוגית. הגעתי לכאן כי חשבתי שהמפגש הזה בין שני העולמות יכול להוביל לאינטראקציה מעניינת.

***

שלי צליל נולדה בראשון לציון, ואת שלושת תאריה – הראשון בכימיה ומדעי המחשב, השני והשלישי בכימיה פיזיקלית, השלימה באוניברסיטה העברית. בדוקטורט חקרה תהליכים כגון אריזה של דנ”א בוירוסים, וספיחה של חלבונים על ממברנות. “בדוקטורט עסקתי בביו-פיזיקה תיאורטית – פיתוח מודלים שמסבירים תהליכים ביולוגיים. עם הזמן הבנתי שבתור תיאורטיקנית אני תלויה בניסיונאים, שיבדקו את השאלות שמעניינות אותי בפועל. בתור נסיונאית אני יכולה לבחון את השאלות שמעניינות אותי גם בעולם האמיתי.”

את הפוסט דוקטורט השלימה צליל בקלטק, אצל פרופסור דייב טירל (tirrell), כימאי המתמחה בפולימרים. “טירל יודע ‘לתכנת’ חיידקים כך שיפעלו כמפעל-פולימרים ולייצר חלבונים מלאכותיים עם פונקציונליוּת ייחודית”.

במחקר המתנהל כיום במעבדתה של פרופ’-משנה צליל נבדקות ההשלכות של אינטראקציה מכנית בין תאים והמנגנון הביולוגי המאפשר זאת. כמו כן מפותחים ביו-חומרים אשר מאפשרים להגדיל את טווח האינטראקציה המכנית בין תאים כמו גם חומרים המדמים את הסביבה המכנית הפיזיולוגית.

“בדרך כלל, אינטראקציות ביולוגיות המבוססות על אותות כימיים או חשמליים פועלות במרחקים קצרים. אינטראקציה מכנית היא ארוכת טווח הרבה יותר. על תאי לב, למשל, אפשר להשפיע באופן מכני גם ממרחק עצום יחסית של מאות מיקרון. פירוש הדבר הוא שתאי לב ‘מרגישים’ זה את זה ומסתנכרנים גם אם הם לא צמודים, בעיקר כשהם נמצאים על משטח אלסטי כמו זה המאפיין רקמת לב בריאה”

פרופסור-משנה צליל מאמינה כי המחקר שלה יאפשר לתכנן חומרים שיאפשרו שליטה בקצב וכיוון הגדילה של תאי עצב לאחר פציעה. כחלק מהמחקר אני מפתחת ביו-חומרים אשר מאפשרים להגדיל את טווח האינטראקציה המכנית בין תאים כמו גם חומרים המדמים את הסביבה המכנית הפיזיולוגית”, מסבירה פרופ’ צליל. “לחומרים אשר מוליכים בצורה יעילה דפורמציות מכניות יש פוטנציאל לאפשר שליטה בקצב וכיוון הגדילה של תאי עצב לאחר פציעה”.

יורי ארטסוטאנוב, מפתח רעיון “מעלית החלל”, יגיע במיוחד מרוסיה ואף ישפוט בתחרות; בין המתחרים השנה – שלושה צוותים עם אבות בוגרי טכניון ובניהם – סטודנטים בטכניון.

המהנדס יורי ארטסוטאנוב, מפתח רעיון “מעלית החלל”, יהיה אורח הכבוד ואחד השופטים בתחרות “טכנוראש” המסורתית בטכניון, שתתקיים במסגרת אירועי הקורטוריון (חבר הנאמנים) ב-18 ביוני. בין המתחרים השנה – שלושה צוותים של אבות ובנים.

הרעיון של “מעלית חלל” הופיע לראשונה ב-1895 כאשר מדען רוסי בשם קונסטנטין ציאולקובסקי חשב על מגדל שמגיע כל הדרך לחלל. בשנת 1957 הגה יורי ארטסוטאנוב, תוכנית ישימה יותר לבניית מגדל חלל. הוא הציע להשתמש בלווין גיאוסטציונרי כבסיס ממנו יבנה המגדל. באמצעות שימוש במשקל נגד, כבל יורד ממסלול גיאוסטציונרי לפני השטח של כדור הארץ בעת שמשקל הנגד משתרע מהלוויין אל מחוץ לכדור הארץ ומרכז המסה של הכבל ישמר ללא תנועה ביחס לכדור הארץ. ארטסוטאנוב פרסם את הרעיון שלו במוסף יום ראשון של קומסומולסקאיה פרבדה ב-1960.

השנה יצטרכו המתחרים ב”טכנוראש” לבנות מתקן אשר יטפס על חבל כמעט אנכי (זוית של 80 מעלות לקרקע), לגובה של 25 מטרים (לצורך זה יובא לטכניון מנוף ענק), ולאחר מכן יגלוש מגובה זה תוך הרמת “מעלית חלל” ובה מטען-מועיל, מן העבר השני של גלגלת (מיקום הגלגלת ידמה את מיקום תחנת החלל ומהלך המשימה ידמה את תנועת מעלית החלל).

אסור למתחרים להשתמש במקור אנרגיה הכולל בעירה או להבה פתוחה כלשהי. בגובה של 12.5-17 מטרים על המתקן לשחרר דגל או איתות ויזואלי אחר, שיסמן מעבר של נקודת האל-חזור.

לזוכים בתחרות יוענקו פרסים בסך עשרת אלפים, 5000 ו-3000 ₪.

התחרות “טכנוראש” מתקיימת זו השנה ה-12, לזכרו של ההוגה והמייסד שלה, ניב-יה דורבן ז”ל.
ניב-יה, סטודנט ובוגר מצטיין של הטכניון, היה קצין בצה”ל כאשר נרצח על ידי שודד ברחוב שקט בתל אביב בחודש מארס 2003. התחרות והפרסים ממומנים על ידי ד”ר רוברט שילמן (“ד”ר בוב” בפי כל), שהשתלם בטכניון. יורי

 ארטסוטאנוב מגיע לטכניון בעזרת משרד דיקן הסטודנטים ומכון אשר לחקר החלל והקרן שייסדו בני משפחת נורמן והלן אשר משיקגו.