“לפעמים שוכחים שהציון אמור לשרת גם את הלמידה”

“כשאני מרצה, המטרה שלי היא ללמד ולא לסנן,” אומרת פרופ’ אילת ברעם-צברי בריאיון לרגל זכייתה בפרס ינאי למצוינות בחינוך האקדמי. “אם כל הסטודנטים שלי יקבלו 100, ארגיש שהצלחתי”

פרופסור אילת ברעם-צברי בטקס הענקת פרס ינאי

לפני שנתיים הוזמנה פרופ’ ברעם-צברי למרכז המחקר CERN בז’נבה, שם פועל מאיץ החלקיקים הגדול בעולם (LHC). כמומחית בתחום תקשורת המדע היא התבקשה לבחון עם הנהלת המרכז את האתגר שיצרו השמועות בדבר “חור שחור שיווצר במאיץ ויבלע את כדור הארץ”. שמועות דומות עלו בעבר לקראת הפעלתם של מאיצי חלקיקים אחרים, אבל הפעם נוסף לתמונה גורם מקדם-היסטריה חדש: השיתוף ברשתות החברתיות, שהפך את השמועות המופרכות לנבואות-זעם ויראליות.

“היסטריית סוף העולם מוכיחה לתפיסתי את הצורך בהנגשת מדע,” אומרת פרופ’ ברעם-צברי, חברת סגל בפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה בטכניון. “זו הדגמה נוספת לכך שלימודי מדעים בתיכון אינם מספיקים לפיתוח אוריינות מדעית וקריאה ביקורתית של דיווחים בתקשורת. לאיכרים המתגוררים בסביבת ז’נבה, ששמעו את אותן נבואות אפוקליפטיות, אין כלים להעריך באופן מדעי את הטענות בדבר החור השחור. באופן דומה ציבור שאינו חשוף למדע מונגש ומבוסס מבולבל בנוגע לסוגיות כמו חיסונים ושינויי אקלים.”

ממדעי החיים לתקשורת המדע

פרופ’ ברעם-צברי, ממייסדי תחום תקשורת המדע בישראל, החלה את דרכה האקדמית במקום אחר לגמרי: בתוכנית המצטיינים של הפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב. “מהר מאוד הבנתי שלמרות שאיפותיי הנאצלות בתחום ריפוי הסרטן, איני אוהבת את עבודת המעבדה, ונהנית יותר מעבודת הסטודנטים שלי כעיתונאית”. בריאיון לרגל זכייתה בפרס ינאי היוקרתי לקידום החינוך האקדמי בטכניון היא מספרת על אותו רגע מכריע בקריירה שלה, שבו החליטה לרתום את הניסיון התקשורתי, אותו רכשה במהלך שירותה הצבאי בעיתון ‘במחנה’ ואחר כך ב’העיר’, לטובת הנגשת המדע בתקשורת: “במהלך לימודי במסלול ישיר לדוקטורט במחלקה להוראת המדעים במכון ויצמן, השתתפתי בתוכנית אירופית להכשרת סטודנטים באוניברסיטת לידס, בריטניה. שם נחשפתי לראשונה לתחום מחקר צעיר יחסית בשם תקשורת המדע (science communication). זה היה עבורי רגע של הארה. גיליתי שיש בעולם אנשים שמבינים שהמפגש העיקרי והמשמעותי של הציבור הרחב עם עולם המדע נעשה דרך התקשורת, ואפילו מאמינים שכדאי לחקור את זה! מיד הבנתי שזה התחום שבו אני רוצה לעסוק.”

לשאול את הצרכן

המונח “תקשורת המדע” עדיין לא נטבע בעברית באותם ימים. מעטים האנשים שעסקו בו בישראל ושום ספרייה לא החזיקה את כתבי העת המרכזיים של התחום. “החלטתי לבדוק איך אנשים משתמשים במדע בחייהם ומה מקומה של התקשורת בשיח הקשור בידע מדעי. היה לי חשוב מאוד לחקור את הדברים מנקודת הראות של ה’צרכן’, כלומר הקורא, ולהבין מה הוא באמת רוצה לדעת על מדע. בדוקטורט שלי שאלתי מה ילדים ובני נוער רוצים לדעת על מדע, ובאיזה אופן מתייחסות תוכניות הלימוד לשאלה הזאת.” במהלך אותן שנים כתבה ברעם-צברי גם טורי מדע ב”גלובס” וב”בלייזר”, עבדה כעורכת משנה ויועצת מדעית של “חדשות המדע עם טל ברמן” והגישה פינות בנושאי מדע בתוכניות הבוקר בערוצים 2 ו-10.

בתום הדוקטורט התקבלה כחברת סגל בפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה בטכניון, וב-2010 יצאה לשנה במחלקה לתקשורת באוניברסיטת קורנל כדי לפתח את התחום בארץ. “כשחזרתי היתה לי מטרה ברורה: לגשר בין זכותו של הציבור לדעת ליכולתו של הציבור להבין. בחברה דמוקרטית הציבור אמור לא רק לקבל החלטות אישיות אלא גם להשתתף בקביעת המדיניות הלאומית, ובשני התחומים חשוב שההחלטות יתקבלו על סמך עובדות וראיות. בעשור האחרון מתרחשת בעולם התקשורת תפנית דרמטית, עם עליית הבלוגים הרשתות החברתיות והיחלשותה של תקשורת ההמונים. תהליך זה מעביר את התפקיד של הערכת מהימנות המקורות מהעורכים לקוראים. המצב הזה מעמיד אתגר עצום בפני הקהילה המדעית: למסור לציבור פירות מחקריה בדרך נגישה, ברורה ומועילה.”

את המשימה הזאת היא אינה משאירה לאחרים; הקורס “תקשורת המדע” בהנחייתה מתקיים השנה כבר בפעם התשיעית. בקורס, הפתוח לכל הסטודנטים בטכניון, היא מלמדת את המשתתפים להנגיש נושאים מדעיים לציבור הרחב במגוון דרכים וערוצים.

תקשורת המדע היא נושא מפותח למדי בארה”ב, אנגליה ואוסטרליה הן מבחינת מחקר והן מבחינת הכשרת חוקרים, אך בארץ הקורס הניתן בטכניון הוא עדיין ראשון ויחיד מסוגו. “אני מקווה שזה ישתנה בקרוב והכשרה במיומנויות תקשורת המדע תהפוך לדבר נפוץ ומקובל,” היא אומרת. “הסטודנטים בטכניון הם מדעני העתיד ומהנדסי העתיד, ועליהם להבין שהנגשת המדע באמצעות אמצעי התקשורת העכשוויים אינה בגדר זילות של המדע אלא להיפך – חובתם המקצועית והאזרחית. תקשורת המדע אינה נדבה שהקהילייה המדעית מעניקה ל’אזרחים הבורים’ מתוך אצילות נפש. האקדמיה מתקיימת במידה רבה מכספי הציבור, ואם הציבור לא יבין את הטעם ברכישת מיקרוסקופ במיליוני דולרים, או את ההכרח בניסויים בבעלי חיים לקידום המחקר הרפואי, המדע לא יוכל להתקדם.”

יוצאים ממגדל השן

השינוי בקרב המדענים, לדברי פרופ’ ברעם-צברי, כבר אינו בגדר חלום רחוק. “לשמחתי אנחנו כבר רואים שינוי-נורמות מבורך באקדמיה הישראלית. מדענים רבים נחשפים ומדברים עם הקהל הרחב. זו לא טובה שאנחנו עושים לציבור אלא טובה שאנחנו עושים לעצמנו.”

במקביל להוראה ולהכשרת מדענים במיומנויות תקשורת המדע יזמה פרופ’ ברעם-צברי, יחד עם האקדמיה הלאומית למדעים, את סדרת כינוסי תקשורת המדע. כנסים אלה, אותם היא מובילה כיום כראש הוועדה האקדמית, מבטאים לדבריה שיפור מתמשך במצבה של תקשורת המדע בישראל. “מדובר בקהילה הולכת וגדלה עם אנשים מצוינים, שמתמודדים עם אתגרים לא פשוטים: הגדלת נוכחותו של המדע בשיח הציבורי ושיפור איכות המידע המדעי המוצג בתקשורת ההמונים וברשתות החברתיות”. לאחרונה מונתה לתפקיד יו”ר ועדת המחקר של מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הגוף המפקח על שידורי הערוצים המסחריים. במסגרת זו היא מקווה לעודד תהליכים שיהפכו את התקשורת הישראלית למקור מידע מהימן יותר בנושאי בריאות ומדע.

במחקריה בוחנת פרופ’ ברעם-צברי דרכים בהן ניתן להתבסס על העניין והצרכים של תלמידים ואזרחים בוגרים בכדי לערב אותם בנושאים מדעיים, ומפתחת כלים שיסייעו למדענים להנגיש את ממצאיהם בצורה ברורה ושימושית. בין השאר היא פרסמה מאמרים הבוחנים היבטים מדעיים בטוקבקים ודרכים לזיהוי אוטומטי של ז’רגון.

כעת עומדת ברעם-צברי לקבל את פרס ינאי, המוענק בטכניון זו השנה החמישית על תרומה משמעותית לקידום החינוך האקדמי. הפרס הוא יוזמה של בוגר הטכניון משה ינאי, שתרם למטרה זו 12 מיליון דולר. באמצעות ייסוד הפרס ביקש ינאי לעודד את הסגל האקדמי בטכניון להשקיע יותר בהוראה. לדבריו, “האנשים היקרים שמקבלים את הפרס הם אלטרואיסטים אמיתיים. זה לא פרס למרצה הנחמד אלא פרס על עבודה והשקעה אמיתית בהכנה ובחינוך.”

פרס ינאי, לדברי פרופ’ ברעם-צברי, מסמן למרצים את החשיבות שרואה הטכניון בהוראה. ” יש כאן הוכחה שנביאי הזעם, שראו במספר הפרסומים האקדמיים את חזות הכל, הגזימו. לאורך כל הדרך אמרו לי שהאקדמיה מקדשת רק את פרסום המאמרים, אבל אני סירבתי להסכים עם התפיסה הזאת והשקעתי בקידום תקשורת המדע בישראל בדרך של הוראה והכשרת מדענים ומורי מדעים”.

הפילוסופיה החינוכית שלה לא מקדשת התפלגות נורמלית של ציונים סביב ממוצע 75. “אני חוששת שבהוראה בטכניון אנחנו שוכחים לפעמים את ההבדל בין מיון להוראה. במקום שהציון ישרת את הלמידה הוא הפך לחזות הכול. זו טעות לחשוב שאם כולם מצליחים אז טעינו איפה שהוא, ולהיפך – אם כולם נכשלים זה מעיד שרמת הקורס גבוהה. המטרה שלי היא ללמד כך שכולם יידעו ויבינו. לו כולם היו מקבלים אצלי מאה, הייתי מרגישה שהצלחתי.” את האידיאולוגיה הזו היא מיישמת בכמה דרכים. “כשיש אפשרות, אני דואגת שתרגילים יוגשו פעמיים – פעם כטיוטה לביקורת עמיתים של הסטודנטים בקורס, ורק אז הגשה של התרגיל המתוקן לקבלת ציון. הערכת עמיתים היא כלי מעולה, שתורם גם לנותן וגם למקבל ההערכה. כשזה בלתי אפשרי, אני מנסה לתת הרבה מאוד עבודות קטנות לאורך הקורס, כדי לדאוג ללמידה רציפה והדרגתית לאורך הסמסטר.”

“במהלך הקורסים חשובה לי המעורבות האינטלקטואלית והיצירתיות של הסטודנטים, ולמידה מתוך עשייה. אני לא מאמינה שאפשר לרכוש מיומנות בלי להתנסות בה. ובמבט לאחור אני חושבת שהצלחתי לתאם בין החזון החינוכי שלי לבין תהליך הלמידה, שיטות ההוראה ושיטות ההערכה.”