אני ההוכחה שאפשר

ד”ר קרן עמיאל בטקס

ד”ר קרן עמיאל, שקיבלה את תואר ה-MD מהפקולטה לרפואה ע”ש רפפורט בטכניון בשבוע שעבר, גדלה בחולון, שנייה מתוך ארבע אחיות. את התיכון סיימה בהצטיינות כבוגרת המגמה המדעית והתנדבה לצבא כתומכת לחימה ביחידת החילוץ 669.

עמיאל, כמו אביה, נולדה עם ניסטגמוס תורשתי, קוצר ראייה הנגרם מריצוד בלתי רצוני. הוריה, לדבריה, תמיד תמכו בה בבחירותיה, לרבות בהחלטתה ללכת ללמוד רפואה. “תמיד רציתי להיות רופאה בגלל העניין והשליחות המקצועית, אבל חששתי בשל לקות הראייה.” איש לא יכול היה לספר לה ממקור ראשון על הקשיים הצפויים, שכן היא הייתה הסטודנטית הראשונה בבית ספר לרפואה בישראל המתמודדת עם לקות ראייה.

את הלימודים צלחה בעזרת תושייה ואמביציה. לדוגמה, לקורס אנטומיה הדורש זיהוי של חלקי גוף היא למדה עם משקפי ניתוח שעוזרים למנתחים לראות, וכך יכלה ללמוד ולהיבחן כמו שאר הסטודנטים.

עמיאל, שנמצאת כרגע בתהליך התמחות בפסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים בבית החולים שניידר, תופסת את הלקות שלה גם כיתרון מקצועי, משום שהיא יכולה להראות בפועל לילדים שאפשר להתמודד ולהתגבר על מכשולים שהחיים מזמנים. “במקרים רבים אני שואלת ילדים שמגיעים אלינו לאבחון ובדיקה מה ירצו להיות שיהיו גדולים. חלק מהם חוששים שלא יצליחו להגשים את משאלות ליבם, ובמקרים כאלה מרגש אותי שאני יכולה להציב להם דוגמה.” כיוון שהלקות של עמיאל נראית לעין, יש ילדים ששואלים אותה על הנושא. עמיאל מאמינה שכך היא מציבה להם דוגמה שגם היא, הרופאה, מתמודדת עם לקות ועם הקשיים שנובעים ממנה. “לכולנו יש מגבלות ואני ההוכחה שאפשר ללמוד מקצוע שנראה היה בלתי אפשרי ללמידה בשבילי. אומנם זאת הייתה משימה קשה ומורכבת, אבל בזכות הבחירה להתבונן בה כשורה של צעדים קטנים היא הפכה לאפשרית.”

ד”ר קרן עמיאל

הבחירה להתמחות בפסיכיאטריה נולדה אחרי התלבטות. מבחינתה של עמיאל, המשיכה לעיסוק ברפואה נובעת מהאספקט הנפשי והרגשי שטמון במקצוע. “בחרתי בהתמחות בפסיכיאטריה כי זו התמחות שבה אנו הרופאים רואים את האדם כמכלול ולא רק את המחלה. במהלך ההתמחות אני פוגשת ילדים ומתבגרים ברגעי המשבר, וזו זכות גדולה מבחינתי להיות שם וללוות אותם ברגעים אלה.”

עמיאל מתגוררת כיום בתל אביב עם בעלה אלון לוין, בוגר הפקולטה להנדסה כימית ע”ש וולפסון, שאותו פגשה בטכניון במסגרת המלגה שקיבלה בלימודים מקרן אייסף. חשוב לה להדגיש שלימודי הרפואה שלה היו תהליך משותף שלה ושל הפקולטה. “עברנו את הדרך הזו ביחד. גם אני וגם הפקולטה למדנו להתאים את הפתרונות וסללנו יחד דרך שבה, אני מקווה, יוכלו בעתיד לצעוד עוד אנשים עם מגבלות בכלל, ומגבלות ראייה בפרט, שירצו ללמוד רפואה ולהיות עם המטופלים ברגעי משבר.”