בין שתי זירות

אפשר לומר בלשון המעטה שהחיבור בין אגרוף תאילנדי להנדסת תעשייה וניהול אינו ברור מאליו. הראשון מעלה אסוציאציות של זירה, אנרגיה קופצנית ושרירים משתרגים ואילו השני מתחבר לתהליכים ארוכי טווח, משרדים מוארי ניאון וישיבות של שעות. למרות ההבדלים הניכרים, אור צוקרמן, סטודנטית בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון ולוחמת אגרוף תאילנדי, מוצאת השקה בין שני עיסוקים אלה, בעיקר בגישה: “הניסיון כספורטאית עזר לי בלימודים וגם ההיפך. התפיסה שלא מוותרים גם כשקשה, שלא בורחים מהתמודדויות קשות ונלחמים שוב ושוב, מכוונת אותי בשני התחומים.”

צילום: אנדרי בדרנקו

צוקרמן החלה להתאמן באומנויות לחימה כבר כילדה בת עשר. אביה עודד אותה והיא שיתפה פעולה מתוך הערצה אליו. לאחר שהאב נהרג בתאונת דרכים, כשהייתה בת 18, גילתה שהוא עודד אותה מתוך אמונה שכך היא תוכל להגן על עצמה למרות העובדה שהיא קטנה פיזית. היא התחילה בקרטה, משם עברה לטאקוונדו עד שבסופו של דבר מצאה את החיבור באגרוף התאילנדי. “חיפשתי ספורט אגרסיבי שיאפשר לי להתחרות – ושם מצאתי את עצמי.”

לעומת ההתחלה המוקדמת בספורט, את העניין בתחום הנדסת התעשייה והניהול גילתה אחרי הצבא, במסגרת עבודתה בחברת שתלים דנטליים כמתאמת מוצר. “הייתי סייעת לרופא שיניים בצבא ואחרי השחרור התחלתי לעבוד בתכנון השתלות שיניים בטכנולוגיה של הדמיה ממוחשבת. בעצם יוצרים מוצר ייחודי לכל לקוח. כמתאמת מוצר עבדתי מול צוות התפ”י (תכנון פיקוח הייצור) ומול מחלקת ההנדסה. הארגון של הממשקים, החיבור בין המחלקות השונות בחברה – כל אלה עניינו אותי והבנתי שזה מה שאני רוצה לעסוק בו.”

בלימודים התחברה במיוחד לקורסים בתחומים הפיננסיים והסטטיסטיקה ומצאה בהם עניין רב. השילוב בין אימונים אינטנסיביים ולימודי הנדסה דרש ממנה ויתורים. “העומס היה מאתגר ולא רציתי לוותר על הדברים שחשובים לי – איכות הלימודים ורמת האימונים – ולכן הוויתורים היו בעיקר בתחום החברתי. יש לי חברים מהלימודים, אבל על המסיבות והבילויים בערבים נאלצתי לוותר.”

הבחינה האחרונה שלה בתואר תתקיים בסוף החודש, וצוקרמן מבהירה שטרם חשבה על היום שאחרי. “אני יודעת שאחרי הבחינה אלך בערב לאימון. אני חושבת על לימודי המשך, אבל כרגע גם מתמקדת בעבודה שלי מחוץ למכון ובמכון.”

למי שרק מתחילה את התואר יש לצוקרמן מסר משמעותי, שהיא הייתה שמחה לשמוע בעצמה בתחילת הדרך: “צריך להבין שלכולם קשה. לא רק אני לא מבינה אלא רוב הסטודנטים בחדר, וזה בסדר להיתקל בקשיים בהתחלה. מקסימום נבחנים שוב. אם לוקחים את הקושי בפרופורציה וממשיכים עם המבט קדימה – בסוף מסיימים את התואר.”