לילי לוי – העובדת הוותיקה ביותר בטכניון

ספרי קצת על עצמך

לילי לוי, בת 65, בעל אחד, 3 בנים, 3 כלות ו-4 נכדים. גרה בעיר נשר, לא אוהבת להתפאר במשפחתי אך אציין שיש לי נחת וגאווה מכל אחד ואחת מהם.

התחלתי את עבודתי בטכניון כשהייתי בת 15, חניכה שלמדה בערב ועבדה בבוקר. התמזל מזלי והגעתי לפקולטה לרפואה בבניין המנזר הישן שליד בית החולים רמב”ם, מקום שהפך לבית שני עבורי. מהרגע הראשון הבנתי שזכיתי לעבוד במחיצת אנשים נפלאים שקיבלו אותי באהבה והעריכו את המוטיבציה שלי.

הפקולטה הייתה בשלבי פיתוח, ארגון וקבלת סטודנטים ראשונים לפקולטה, ואני עזרתי בכל מה שרק ביקשו ממני. התחלתי את עבודתי באוגוסט 1972 ובאוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. מנהלת לשכת הדיקן דאז, גב’ רות עקביה ז”ל, שכלה את בנה במלחמה. הייתי לצידה בלשכה, שימשתי מ”מ למזכירה שעזבה, ורות עקביה החליטה שאני אמשיך לצידה ולא רצתה אף אחת אחרת. מכאן הכול היסטוריה: עבדתי עם רות כעשור שנים ונהניתי מכל רגע. רות לימדה אותי את כל רזי העבודה ובשנת 1985, כשפרשה, מילאתי את מקומה. למעשה עבדתי עם כל דיקני הפקולטה לרפואה מאז הקמתה ועד היום, 11 במספר. כל אחד מהם היה עבורי מעבר לבוס – היינו משפחה עם עשייה אינסופית, יום ולילה.

אנשים מרימים גבה ושואלים הרבה פעמים: “כיצד עבדת 50 שנה באותו מקום?”. הנה התשובה, ואני יודעת שאיש לא יכול להבין אותה אם לא היה כאן: “שום יום בלשכת הדיקן בפקולטה לרפואה לא היה דומה לקודמו”. תמיד הייתה כאן עשייה אין-סופית עם עניין, עבודה רבה ומגוון של תחומים שעליהם הלשכה חלשה. אני אוהבת מאוד את הסגל האקדמי, את העובדים ואת הצוות שעבד במחיצתי שנים רבות ומודה כל יום לאלוהים על הזכות שניתנה לי.

בבית חיכו לי תמיד יעקב, בעלי האהוב כבר 47 שנים, וילדיי האהובים תומר, רועי ורני. עם השנים הבית התמלא בכלות ונכדים וגם על כך אני אסירת תודה כל יום. אני תמיד אומרת בחיוך גדול שלא שיניתי כמעט דבר בחיי: אותו בעל, אותו בית ואותו מקום עבודה. כולם נושקים ל-50 שנה 😊.

בעבר רקדתי, ציירתי, עשיתי ויטראז’ ועוד, וכיום אני יותר בעניין של בישולים ובילויים כי עד מתי נוכל???? 😊.

מה תפקידך כיום בטכניון? במה את גאה במיוחד?

כפי שציינתי, מאז קבלתי לעבודה אני עובדת בפקולטה לרפואה. עם השנים קיבלתי את תפקיד מנהלת לשכת הדיקן. עשינו הרבה מאוד פרויקטים בעבר בתקופות שונות של דיקנים שונים, וקשה לשים אצבע על פרויקט זה או אחר. כולם היו חשובים ורלוונטיים לתקופה.

תקופה שנחרטה עמוק אצלי החלה עם היוודע קבלת פרס הנובל לפרופ’ צ’חנובר ופרופ’ הרשקו. איזו שמחה הייתה פה, התרגשות שאין לתאר. זכורה לי בעיקר ההתארגנות למפגש עם הזוכים. הגיעו מכל הארץ לאולם שהיה מלא מפה לפה – ראשי ממשלה, חברי סגל, עובדים, עיתונאים… והגאווה! הייתה גאווה גדולה לכולם.

טיפ עבור עובדי הטכניון מניסיון שנותייך בקמפוס?

אם תהיה אדם טוב – תקבל טוב בחיים. תשקיע, תאהב ותתרום לעבודה ותמיד יעריכו אותך.