בדידות בתלת-ממד

ראיתם פעם בדידות בערים? טכנולוגיות מתקדמות שמאפשרות ויזואליזציה, חישוביות ומידול משמשות לניהול טוב יותר של ערים. ערים חכמות עוסקות בפינוי אשפה, בניהול מערכת הרמזורים, במצלמות מעקב ועוד, אבל במעבדת Smart Social Strategy Lab מאמינים שהעיר היא התושבים שלה, ועוד יותר מזה – היא היחסים ביניהם.

“את הטכנולוגיות החדשות אנחנו מבקשים לגייס כדי ‘לשים את החברתי על השולחן’, כך שמקבלי החלטות בתחומי התכנון העירוני יראו לא רק את הערים אלא את היחסים בין התושבים, את החברה בדמות העיר. התוצאה? ערים כפי שלא ראיתם אותן מעולם.

“אנו מזמינים את המבקרים להיכנס לתוך התאום הדיגיטלי החברתי: ייצוג פרשני וסימבולי של סוגיות חברתיות אשר נשענות על מודל עירני דיגיטלי מבוסס נתונים. במחקר שלנו אנחנו שואלים אילו תובנות, החלטות ובחירות טובות יותר אנו עושים כאשר אנו חווים את הנתונים. האם ההחלטות יהיו מוסריות יותר? טובות יותר לחברה?

“בדידות עירונית, המגפה של המאה ה-21, קיבלה משמעויות חדשות כאשר פרצה לחיינו מגפת הקורונה. בדידות הפכה לחווית חיים מרכזית למיליוני אנשים המצויים בסגר, חולים לבד ואף מתים לבד. בדידותם של הקשישים הפכה לעוצמתית יותר ומסוכנת יותר. בשנים 2021-2017 נרשם שיעור גבוה במיוחד של מקרי מציאת גופה במצב של ריקבון מתקדם בשכונת הדר בחיפה  – שכונה המשמשת מקרה בוחן לפעילות המעבדה. אנשים אלה נמצאו ימים, לאחר שנפטרו בבתיהם, לבדם לגמרי. אפשר למות מבדידות.”

העבודה Constellation of Loneliness עוסקת בבדידות העירונית, ממגפות המאה ה-21. “איננו משאירים בדידות עירונית בגיליונות אלקטרוניים ובדוחות ארוכים; אנחנו מתרגמים אותם לקו, צורה, נפח. בכך אנחנו מגיבים לאחד האתגרים הגדולים של ייצוג הידע – המעבר מהעמוד הכתוב, שהוא לעולם שטוח ומשטיח, לייצוג בתלת-ממד שהתחביר הפנימי שלו עשוי מטקסטורה וצבע והוא מחזיר את העומק לתמונה.

למעלה: זקנים בודדים בשכונת הדר בחיפה למטה: אנשים שנמצאו מתים בבתיהם

“אנחנו רוצים להראות את המציאות הזאת למקבלי החלטות ‘בפנים’. רצינו לתת כוח לחברתי. שאלנו – באילו אופנים נוכל לקיים מפגש של קבלת החלטות שבו החברתי הופך להיות מופע של כוח. שכבה אחר שכבה – 170 שכבות מידע גיבשנו, אספנו ויצרנו על שכונת הדר. יצרנו AI על מנת לייצג את הפגיעות לבדידות ולאפשר לעובדים הסוציאליים לגשת לקשישים ולגאול אותם מבדידותם.

AI של פגיעות לבדידות

“פתאום ראינו זאת. הקשישים הבודדים בשכונה הם ככוכבים מהבהבים בסוף דרכם. הם יכולים להתפוגג לתוך הפלנטה. הבנו שאנחנו רואים אותם ברגעי הזוהר האחרונים שלהם. את האור השברירי של הקשיש אנחנו מציעים לראות ככוכב בסכנה. החשכה, האינסוף מאיימים לסגור עליו. חשבנו שהדבר מיטיב לבטא את מה שהפכו להיות החיים בערים בגדולות בזמן של מגפה עולמית, במצב חרום.

בתים חמים: הגעה של קשישים למפגשים קהילתיים.

“ברגעי זוהר אחרונים אלה, הקשישים נראו פגיעים ושברירים, בודדים בחשכה גדולה. שכבה נוספת של מידע מפיחה בנו תקווה: הקשישים אשר מפיגים את בדידותם והולכים ל’בתים חמים’ שהעירייה מפעילה ממשיכים להיות חלק מקהילה. הם אינם כוכב בודד יותר. מעצם המפגש החברתי שלהם הם מייצרים קונסטלציה. קונסטלציה של כוכבים. הקו מחבר את הנקודה. הוא מפר את הבדידות של הפרט ובכך הוא מאפשר לכוכב לזהור מתוקף המפגש עם כוכב בודד אחר.

“לרגע אחד עוצמתה של הבדידות מופגת ומראה חדש מתגלה לנו. העיר היא לא סך המדרכות שלה, העיר היא גם לא רק התושבים שלה. העיר מתקיימת כאשר אנשים מתייחסים אחד לשני ומייצרים קונסטלציה: מבנה מרחבי המבטא את היחסים ביניהם. המבנה הזה, אנחנו טוענים, הוא אבן הלוז של הערים.“