לכבוד יום המוח העולמי: גילויים חדשים על אופיו המתעתע של הזיכרון המרחבי

לכבוד יום המוח העולמי, המצויין היום בישראל, נציג כאן מאמר חדש של דורגאם ח'טיב, בהנחיית ד"ר גנלה מוריס ופרופ' דורי דרדיקמן מהפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט. המאמר התפרסם בכתב העת Neuron.

יכולתנו לשחזר אירועי עבר, אפילו אירועים רחוקים, מעידה על יציבות של הזיכרון ושל החלקים האחראים לו במוחנו; מאידך, העובדה שאירועים חדשים משתלבים בזיכרונות קודמים מעידה על גמישות, או על אופיו הדינמי של הזיכרון.

גם בייצוגים מרחביים במוח (בהיפוקמפוס) ניכרות שתי מגמות – יציבות בטווח הקצר והשתנות, או סחף (drift) בטווח הארוך. לדברי פרופ’ דרדיקמן, “שיערנו שהכוח העיקרי המניע את אותו ‘סחף ייצוגי’ הוא החוויה ולא עצם חלוף הזמן. לשם כך השווינו את רמת היציבות בייצוגים בתאי מיקום אצל עכברים הצועדים במסלול מוכר במשך פרקי זמן שונים, וגילינו שככל שהאורגניזם מעביר זמן רב יותר בסביבה, הסחף הייצוגי גדול יותר, ולא חשוב כמה זמן עבר בין הביקורים במקום.”

ד"ר גנלה מוריס

ד”ר גנלה מוריס

דורגאם ח'טיב

דורגאם ח’טיב

פרופ' דורי דרדיקמן

פרופ’ דורי דרדיקמן (צילום: אלי לב איתן)

מסקנתם של החוקרים היא שהייצוג המרחבי הוא תהליך דינאמי הקשור לחוויות המצטברות בהקשר מסוים (יותר מאשר לזמן החולף), והוא קשור יותר ל”עדכוני הזיכרון” מאשר לשיכחה פסיבית. לדברי פרופ’ דרדיקמן, “המחקר שלנו מראה גם ששינוי הזיכרון תלוי בשימוש בו. אם אנחנו נמצאים בחדר מסוים (או בסביבה מסוימת), הייצוג של החדר עולה לזיכרון ואז המוח עשוי לשנות את זיכרון החדר. לעומת זאת, כשאנחנו בסביבה אחרת, אותו ייצוג של זיכרון החדר אינו עובר שינוי. לכך יש השלכות יישומיות, למשל בטיפול בזיכרונות טראומטיים – כדי לשנות את הזיכרון הטראומטי יש להעלות אותו לזיכרון, אחרת הזיכרון שומר על מצב ‘קפוא’ והטראומה אינה ניתנת לטיפול. כדי לטפל בזיכרון טראומטי יש לשנותו, וכדי לשנות אותו צריך להחזיר את האדם לסיטואציה שבה הזיכרון עולה – רק אז מתאפשר השינוי החיוני לריפוי הטראומה.”

העכבר רץ לאורך שני מסלולים זהים, A ו-B, ובה בעת עובר הדמיה של פעילות תאי העצב במוח (בתרשים: למעלה משמאל). העכבר רץ כ-10 דקות במסלול A, אח"כ 190 דקות במסלול B, ואז שוב - 10 דקות ב-A ו-10 דקות ב-B (בתרשים: למטה משמאל). אם משווים את פעילות תאי המוח בפעם הראשונה ב-A לפעם השנייה ב-A (מסגרות אדומות מימין) רואים שהיא לא השתנתה הרבה, אולם אם משווים את הפעילות בהתחלה של הריצה ב-B לפעם השנייה ב-B (מסגרות כחולות מימין) רואים שינוי גדול. מכאן אפשר להסיק שהשינוי בפעילות באיזור הזה של המוח (ההיפוקמפוס) תלויה בניסיון הרב יותר בזירה B לעומת זירה A, ולא בזמן שעבר בין הפעם הראשונה והשנייה, שהיה זהה בין A ל-B.

העכבר רץ לאורך שני מסלולים זהים, A ו-B, ובה בעת עובר הדמיה של פעילות תאי העצב במוח (בתרשים: למעלה משמאל). העכבר רץ כ-10 דקות במסלול A, אח”כ 190 דקות במסלול B, ואז שוב – 10 דקות ב-A ו-10 דקות ב-B (בתרשים: למטה משמאל). אם משווים את פעילות תאי המוח בפעם הראשונה ב-A לפעם השנייה ב-A (מסגרות אדומות מימין) רואים שהיא לא השתנתה הרבה, אולם אם משווים את הפעילות בהתחלה של הריצה ב-B לפעם השנייה ב-B (מסגרות כחולות מימין) רואים שינוי גדול. מכאן אפשר להסיק שהשינוי בפעילות באיזור הזה של המוח (ההיפוקמפוס) תלויה בניסיון הרב יותר בזירה B לעומת זירה A, ולא בזמן שעבר בין הפעם הראשונה והשנייה, שהיה זהה בין A ל-B.

למאמר:

https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0896627323003872