מילד כבד שמיעה ועד לקריירה מרתקת ותרומה לחברה

רובנו, אנשים שאינם סובלים מלקויות שמיעה, מקבלים את השמיעה שלנו כדבר מובן ומאליו. איננו יכולים לדמיין את הקשיים היומיומיים איתם מתמודדים כבדי שמיעה, כיצד הם באים לידי ביטוי בכל רגע מסדר יומם ומשפיעים על מסלול חייהם. 

לכבוד יום השמיעה הבינלאומי שחל היום, 3 במרץ נשתף את סיפורו של אלון ברש שנולד עם כבדות שמיעה – והחליט שלא יאפשר לה להגביל אותו. 

אלון סיים את לימודי התואר הראשון בפקולטה להנדסת חשמל ומחשבים ע”ש ויטרבי והוא עובד כמהנדס מו”פ בחברת Biosense Webster, וכעת ממשיך לתואר שני באותה פקולטה. הוא  הצליח להתמודד עם הקשיים שעמדו בדרכו והקפיד לשלב התנדבות ועשייה למען הזולת. 

גיל הנעורים והמעבר לחיים הבוגרים מביאים עימם אתגרים רבים. זוהי תקופה של התבגרות, שינויים, לימודים וגיוס לצה”ל. מלבד האתגרים הרגילים איתם מתמודדים כולנו, אלון נאלץ להתמודד עם קושי נוסף, לקות השמיעה. לדבריו, “האתגר הראשון בחיי היה ללמוד לשמוע. בעיות שמיעה גורמות לך להחמיץ מידע רב ומגבילות את מרחב ההזדמנויות שלך. חוסר היכולת לשמוע מחייב להתאמץ כדי לקלוט את מה שעבור רוב האנשים פשוט לתפיסה. זאת מגבלה שמלווה אותי בכל שלב בחיים ומאתגרת אותי בכל התחומים – הלימודי, החברתי ובכל כיוון שאליו אפנה. למרות זאת, החלטתי כבר בגיל צעיר שהמגבלה שלי לא תכתיב לי את מסלול החיים.”  

ואכן מסלול חייו של אלון מוכיח כי בשום שלב הוא לא ויתר לעצמו בשל מוגבלותו. בתקופת התיכון למד בכיתת מצוינות במסלול המנהיגות “נחשון”, ובהמשך התעקש להתנדב לשירות צבאי.  

אלון ברש

במהלך הלימודים בטכניון אלון נחשף לטכנולוגיית שתל השבלול המאפשרת לכבדי שמיעה לשמוע. בין לימודים ומבחנים הוא עבר את ההשתלה ואת תקופת הסתגלות למכשיר. “אחרי תקופה ארוכה ומאתגרת של אימון והסתגלות חל שיפור משמעותי בשמיעה. קודם לכן שמעתי רק באוזן אחת, מה שדרש ממני תמיד לחשב איפה אני עומד ביחס למי שמדבר איתי. עכשיו אני לא צריך לחשוב על כך וזה שינוי עצום, גם אם התוצאה אינה יכולה להשתוות לאוזן רגילה. כעת המגבלה מורגשת אך קלה יותר להתמודדות.”  

בעיות השמיעה שהכיר לאורך כל חייו הפכו ממוגבלות למקור השראה שעוררו בו רצון לעזור לזולת. במהלך התואר הראשון והלמידה בנושא עיבוד אותות החליט אלון להתעניין ולחקור לעומק את תחום כבדות השמיעה, מה שהוביל ליצירתו של פרויקט בחקר שמיעה מרחבית. הפרויקט, בהנחייתו של פרופ’ יוסי אטיאס ונמרוד פלג, כלל שיתוף פעולה בין הטכניון לאוניברסיטת חיפה. “המשכתי לפעול מתוך רצון לנרמל את תחושותיהם של לקויי שמיעה כך שיוכלו להשתלב בחברה ללא הקשיים שאני חוויתי. אני מקווה כי המחקר יביא לפיתוחם של פתרונות טכנולוגיים חדשים שישפרו את עולמם של כבדי השמיעה ואת השתלבותם בחברה.”   

אם לא די בכך, במסגרת לימודיו בטכניון השתתף אלון בהאקתון BrainTech ביחד עם חבריו לצוות גל בראון, רון לירז, אביב בורשטיין ועזרא עוזרי.  הצוות פיתח פרויקט ייחודי המשפר את התקשורת בין כבדי שמיעה לאנשים השומעים באופן תקין. “לפעמים אנשים מתקשים להבין כיצד קשיי התקשורת יוצרים מחסומים, ומשם המוטיבציה לנסות לחולל שינוי.” הפרויקט התבסס על מצלמת עומק המזהה את מפרקי הידיים של המשתמשים ומאפשרת ללמד את שפת הסימנים באמצעות משחק אינטראקטיבי. בעזרת המשחק אפשר לשפר את התקשורת ולקבל את לקויי השמיעה בחברה בצורה מיטיבה יותר.” הפרויקט זכה במקום הראשון. 

כיום אלון עובד במחלקת המחקר והפיתוח של חברת Biosense Webster; החברה עוסקת בטכנולוגיות מיפוי תלת-ממד של הלב לטובת טיפול בהפרעות קצב. “אומנם החברה אינה עוסקת בתחום השמיעה, אך היא פועלת לשיפור איכות החיים של בני אדם באשר הם. במסגרת העבודה אני זוכה בהזדמנויות לתרום גם בתחומים אחרים ולהמשיך לחבר בין העולם הטכנולוגי של הנדסת חשמל ומחשבים לבין העולם הרפואי – לטובת שיפור איכות החיים.  

תצלום קבוצתי סוף פעילות ראשונה של מובילים קבוצה וילדי שמע

אנו רגילים להתייחס אל הסובלים מלקויות ומוגבלויות כאל אלו הצריכים את עזרת החברה. רוח ההתנדבות של אלון מוכיחה כי לאנשים עם מוגבלויות יש יכולת לתת מעצמם ולתרום לטובת הכלל.  

בשביעי באוקטובר, כאשר מדינת ישראל מצאה את עצמה תחת מתקפת טרור רצחנית, רוח ההתנדבות הישראלית הורגשה בכל מקום.  לאלון כמו גם בעלי מוגבלויות אחרים, היה חשוב להתגייס ולעזור לטובת החוסן הישראלי באותם רגעים קשים.  

אלון החליט להתנדב במסגרת ”למען התלמידים“. יוזמה זו נולדה מתוך הצורך לפצות על פערי הלימודים שנגרמו בעקבות המלחמה, במסגרתה הוקם מערך מתנדבים שסייע לתלמידי ישראל בשיעורים מקוונים במגוון מקצועות.  

כמו כן אלון הצטרף ל“מובילים תקווה“ של קבוצת המייקרים של אינטל; קבוצה המקדמת סדנאות העשרה ברובוטיקה לילדי המפונים בהתנדבות. אלון יצר חיבור בין “מובילים תקווה” לעמותת ”מעגלי שמע“, ילדים חרשים וכבדי שמיעה, “המפגש הראשון היה הצלחה ומאמין שזוהי רק ההתחלה, אני מברך את “מובילים תקווה” ו ומוקיר תודה לכל המעורבים בתהליך שאפשרו ונתנו את הפריבילגיה לתרום בחזרה לחברה.” 

באופן מעורר השראה אלון מתאר כמה חשוב לשמור על גישה חיובית ולהסתכל על חצי הכוס המלאה:  ” אף על פי כל הקושי שליקוי שמיעה מביא עמו, אני מאמין שהוא מייצר גם חוסן נפשי. מגיל צעיר התרגלתי להתמודד עם מכשולים וזה הפך לכלי המאפשר להצליח גם כשקשה. אינספור פעמים ניסו להניא אותי מלעשות דברים… לא להתנדב לצבא… לא ללכת לטכניון, כי יהיה לי קשה. לשמחתי לא שמעתי לעצות אלו. “ 

לתמיכה המשפחתית היה לדבריו תפקיד מכריע “ילד חירש או כבד שמיעה צריך יותר עזרה בכדי להדביק את הפער התקשורתי ולהשתלב בחברה. בעזרת טיפול אינטנסיבי עם קלינאית תקשורת, ואימוני שמיעה רבים. לשמחתי, גם בטכניון קיבלתי סיוע משמעותי מהיחידה לקידום סטודנטים. דליה פלד, סיגל בלום וגיל ברקוביץ’ ליוו אותי ועזרו לי בהיבטים רבים. באותה הזדמנות אני רוצה להודות לדנית כהן מהפקולטה על עזרתה. באופן כללי, אני יכול להעיד שמאז שהתחלתי ללמוד בטכניון, הצוות האדמיניסטרטיבי, המרצים והסטודנטים הפכו למודעים יותר.  הטכניון השתפר רבות בסיוע לסטודנטים הנזקקים לכך. אגדיל ואומר שגם למדתי המון דברים שלא ידעתי קודם על נגישות.”  

אלון בפעילות סדנה של מובילים תקווה עם ילדי שמע

להכיר במוגבלות ולפרוץ את הגבולות  

אלון מסביר כי בנוסף לחשיבות של תמיכה ארגונית מותאמת נדרש גם שיתוף פעולה מצד הסטודנטים. “הם אלה שקובעים בשטח מה יקרה וכיצד המודעות מיושמת “אם הפקולטה הקצתה מקומות ייעודיים לאנשים עם מוגבלויות בכיתה סטודנטים יכולים לתפוס מקומות אלה במקום אותם אנשים שצריכים זאת.   מצבים כאלה לימדו אותי שאני חייב להיות תמיד אקטיבי. פניתי לפקולטה וליחידה לקידום סטודנטים והדגשתי את הצרכים המיוחדים שלי ושל רבים נוספים ולא ויתרתי. פעם חשבתי שאני רוצה לקבל יחס שווה כמו שכולם מקבלים, אבל למדתי להשלים עם זה שבעקבות הלקות שלי אני זקוק ליחס אחר.”  

נגישות היא עולם ומלואו, וכפי שאלון ציין קודם, אפילו בעלי המוגבלויות אינם מבינים אותה מספיק. “המודעות החברתית למגבלות של אנשים היא כמו שריר הדורש אימון, מוגבלות לא תמיד בולטת לעין ולא מבחינה בין גיל או דת. מסיבה זו בדיוק צריך לדעת לבקש ולהזכיר. בסופו של דבר איני רואה עצמי כפעיל זכויות אלא כסטודנט מהשורה שלא נותן למגבלה שלו להגדיר אותו ואת גבולותיו, אני מקווה שכך ירגישו סטודנטים נוספים בעלי מוגבלות.”  

בסופו של דבר, הוא מסכם, “המסר שלי הוא שמי ששואף לפרוץ את מגבלותיו צריך קודם להכיר לעומק את המוגבלות שלו, לזכור שזה בסדר לבקש עזרה. “