מהמלחמה לקמפוס

מאז תחילת המלחמה נפצעו יותר מ-3,000 חיילי צה”ל, ובהם גם עשרות סטודנטים מהטכניון. לשכת דיקן הסטודנטים מלווה אותם ותומכת בהם ובבני משפחותיהם לאורך כל הדרך מרגע קבלת המידע על הפציעה ועד היום. רבים מהפצועים כבר שבו לספסל הלימודים, והעזרה ניתנת להם בהתאם לבקשותיהם – עזרה אקדמית, עזרה כלכלית, עזרה במעונות וסיוע נפשי-רגשי.

השרות הפסיכולוגי בטכניון פתח קבוצות תמיכה ללוחמים שהיו בסכנת חיים לצורך עיבוד החוויות והתחושות (מילואימניקים פצועים ושאינם פצועים), ובמידת הצורך התקבלו המעוניינים להמשך טיפול פרטני, במימון מלא של לשכת דיקן הסטודנטים. פצועים קשה המתגוררים בשגרה במעונות קיבלו פטור מלא משכר הדירה עד שישובו לטכניון.

“עם פרוץ המלחמה, אחת המשימות הראשונות שלנו הייתה לאגד את שמות ופרטי הסטודנטים שנפצעו,” אומרת דיקנית הסטודנטים פרופ’ אילת פישמן. “מיד לאחר קבלת המידע, יועצות המרכז לייעוץ ותמיכה בסטודנטים יצרו קשר עם הפצועים או עם קרוביהם כדי לבדוק כיצד ניתן לסייע להם. גם אני יצרתי קשר אישי עם הפצועים.”

פרופ’ פישמן אומרת כי “לצערי אין לי יכולת לרפא את הסטודנטים הפצועים, אבל במסגרת תפקידי יש לי אפשרות לסייע להם כלכלית, בין אם במימון שכר דירה או בטיפול פסיכולוגי, מתן הלוואות נוחות, מימון שיעורי עזר וקורסים מקוונים, ובעת הצורך גם במימון של מונית מבית החולים לטכניון כל בוקר. אני מודה להנהלת הטכניון ולידידי הטכניון בארץ ובעולם על הסיוע הנרחב שאיפשר לצוות הלשכה לתת מענה לכל סטודנט וסטודנטית. מעל הכול חשוב לי היחס האישי והאנושי שהם מקבלים מכל הגורמים בלשכת דיקן הסטודנטים. אני מוקירה תודה על שרותם ועל ההקרבה שלהם למען כל אזרחי המדינה ומאחלת להם ולשאר הפצועים החלמה מהירה.”

יובל זרכובסקי: “הפציעה לא תשנה את מסלול חיי”

את יובל זרכובסקי, בן 22, סטודנט במסלול להנדסת בניין בפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית, תפסו אירועי ה-7 באוקטובר בבית אימו בהרצליה. “עשיתי בשנה שעברה סמסטר קיץ ובתחילת אוקטובר התכוננתי למבחנים.”

לא היה לו ספק שכלוחם הוא ייקרא לדגל, ואכן – כעבור שבועיים גויסה היחידה שלו לשירות מילואים, תחילה לצפון, אחר כך לעזה ושוב לצפון. שם, בצפון, הוא הכיר חיילת, ועד מהרה הפכו השניים לבני זוג. ב-7 בדצמבר היא השתחררה הביתה והוא נשאר במילואים, במוצב בצפון. למוחרת קרה האירוע ששינה את חייו.

יובל זרכובסקי במילואים

ב-8 בדצמבר אחר הצהריים הופצצה העמדה שבה שמר יובל והמבנה קרס עליו ועל חייל נוסף. לדבריו, “אצלי רק הרגל נפגעה, אבל החייל השני ממש נקבר מתחת להריסות ולא האמנתי שהוא ייצא מזה בחיים. לשמחתי הוא יצא מזה.”

יובל זוכר היטב את כאבי התופת ברגע הפגיעה. “שמתי לעצמי חוסם עורקים וכתבתי לאמא ולחברה שלי שנפצעתי. מישהו הגיע, חיזק לי את חוסם העורקים ורץ לטפל בפצוע השני. אחת הלוחמות הגיעה וליוותה אותי למרחב מוגן, שם טיפלו בי, ובהמשך הטיסו אותי ואת הפצוע הנוסף במסוק לרמב”ם.”

ברמב”ם התבשר יובל שככל הנראה ייאלצו לקטוע את רגלו. אם בתחילה עוד הייתה התלבטות, תוך כמה ימים התפתח נמק והקטיעה הייתה הכרחית. “הבנתי שאין ברירה וקיבלתי את זה. קיבלתי גם פרוטזה ושיקום בבית הלוחם, שם אני עדיין עובד על חיזוק פלג הגוף העליון ותרגול הליכה.” כיום הוא כבר הולך ללא קביים, ועל פי ההערכות ישוב לתפקוד מלא לגמרי בהמשך תהליך השיקום.

יובל זרכובסקי בבית החולים

על הדרך, בעקבות הפציעה, הוא יצא לארצות הברית במשלחת של עמותת “בלב אחד” המסייעת לחולים, לקשישים ולנזקקים. שם הוא פגש תורמים ורופאים והתוודע לפרוטזה מתקדמת מזו שלו. בהמשך הוא קיבל פרוטזה כזו שמשפרת את יכולת ההליכה שלו.

את הסמסטר הקודם שהחל ב-14 בינואר בטכניון הוא התחיל מרחוק, ורק לאחרונה חזר פיזית ללימודים בקמפוס. “בתחילת הסמסטר הגעתי רק למעבדות, כי זה משהו שאי אפשר לעשות מרחוק וקשה מאוד להשלים. חשוב לי לציין את העזרה העצומה שקיבלתי בפקולטה ממרצים ואנשי מינהל.”

יובל אינו חושב שהפציעה תשנה את מסלול חייו. “הגעתי לטכניון ולמסלול הנדסת בניין מתוך אהבה להנדסה ולבנייה. יש לי עוד חמישה סמסטרים, כך שעוד יש זמן להחליט מה אעשה בהמשך.”

יובל זרכובסקי בשיקום

יאיר טיקוצקי: מוניות במימון הטכניון

סרן (במיל’) יאיר טיקוצקי, בן 25, גדל בנהריה ולמד במגמת מחשבים. בתום שירות צבאי בצנחנים ובנח”ל השתחרר בתפקיד סמ”פ ויצא לטיול בחו”ל. בשובו מהטיול לפני כשנתיים הוא החל ללמוד בפקולטה למדעי המחשב ע”ש טאוב.

יאיר טיקוצקי במילואים

במילואים הוא משרת כמ”מ (מפקד מחלקה), ולדבריו, “עוד לפני המלחמה יצא לי לעשות הרבה מילואים בתקופת הלימודים. בסמסטר החורף שעבר הגדוד ביצע אימון, ובסמסטר האביב האחרון הגדוד ביצע תעסוקה מבצעית בשומרון.”

אירועי 7 באוקטובר תפסו אותו בדירתו בנשר בהכנות למבחנים, וכבר באותו יום הוא גויס והובהל לימ”ח היחידתי. “הגענו לשם כדי להצטייד, אבל הידיעות האיומות מהדרום החלו להגיע וקיבלנו הוראה לנסוע במכוניות הפרטיות שלנו לעוטף כדי להציל את מי שאפשר. כשהיינו בדרך החזירו אותנו לימ”ח, ואחרי התארגנות  יצאנו למוחרת, 8 באוקטובר, לשטחי כינוס בצפון. בשלב מסוים עברתי מהיחידה שלי ליחידה של חבר מהסדיר, סרן (מיל’) איתי מזרחי, ונצמדתי אליו כקצין נוסף בחטיבה 55 צנחנים במילואים.”

יאיר טיקוצקי

כעבור תקופה בצפון נקראה היחידה דרומה כדי להתחיל להיערך לכניסה קרקעית לרצועת עזה. הם התאמנו עד שהיו מוכנים היטב, ו”ברגע שירדה הפקודה עם תום הפסקת האש נכנסנו לרצועה עם הרבה ביטחון.”

חטיבה 55 נכנסה לחאן יונס ונשארה שם כדי לאבטח את ציר הכניסה. “היום הראשון היה מאתגר במיוחד. בזמן שהלכנו בראש הכוח, שעות בודדות אחרי חציית הגבול, נפתחה עלינו אש מחבלים ואיבדנו לוחם בפלוגה. כעבור כמה שבועות, בפעילות לאיתור מנהרות, רגע לפני יציאה מתוכננת להתרעננות בבית, נורה לעברנו טיל נ”ט שהרג במקום לוחם מכוח שהתלווה אלינו. הצלחתי לזהות את מקור הירי ותפסנו מחסה מייד. למרבה המזל הטיל לא התפוצץ וכך ניצלו חיי רבים.”

יאיר מייד לאחר הפציעה כשלידו סרן (מיל’) איתי מזרחי

למוחרת יצאה היחידה להתרעננות המתוכננת בבית – וחזרה לעזה. ב-25 בדצמבר, באמצע ריצה וירי על בניין חשוד, נתפסה רגלו של יאיר בגל של אבנים ומתכת והוא קרס כשעליו ציוד במשקל 30 קילוגרם. “נפלתי במקום ולא יכולתי לזוז. בכוחות אחרונים צעקתי לחברים, שחשבו שחטפתי כדור, והם חילצו אותי. בגלל האנדרנלין לא חשתי כאב רב והצוות הרפואי חשב שזה נקע, ולכן נתנו לי מורפיום ושלחו אותי הביתה. למוחרת כבר נסעתי למיון ושם התברר שזה שבר של הקרסול, ולא פחות בעייתי – רצועות קרועות. כך החל תהליך ממושך של שיקום.”

ואז החל הסמסטר בטכניון. “הסמסטר נדחה ל-14 בינואר מתוך התחשבות במילואימניקים, ועדיין לא ידעתי אם אהיה מסוגל ללמוד בקמפוס בשלב כל כך מוקדם בשיקום. התחלתי בלימוד מרחוק ואחרי כמה שבועות חזרתי לדירה בנשר וקיוויתי להסתדר. לשמחתי הטכניון נרתם לעזרתי ומימן לי, באמצעות דיקנית הסטודנטית, מונית מהדירה לטכניון וחזרה. זה היה מאוד משמעותי  – לשבת בכיתה, לפגוש את החברים, להרגיש חלק מהסמסטר. בכלל, אני מרגיש שיש המון התחשבות והבנה למצב שלנו, המילואימניקים. מרצים מהקורסים התקשרו לומר לי שיעזרו לי בהתאקלמות. זה מאוד משמח.”

אחד המסרים העיקריים של יאיר לשאר המילואימניקים הוא חשיבותו של טיפול פסיכולוגי. “זה משהו שמאוד עזר לי ואני ממליץ לכל מי שהיה במילואים במלחמה לממש את האפשרות הזאת. לפעמים הכול נראה בסדר, גם בתחושה של האדם עצמו וגם במה שהוא מקרין, ועדיין יש תהליכים שקורים בפנים. לכן אני חושב שצריך ללכת לטיפול כדי לוודא שאנחנו שומרים על עצמנו.”