לראות רחוק לראות שקוף

שרה נגוסה, ששמעה על הטכניון לראשונה בגיל 17, חוקרת במסגרת הדוקטורט מחלות הגורמות לעכירות עדשת העין

שרה נגוסה בכנס התלמידות השנתי Tech Women 2017 המעודד תלמידות מצטיינות לבחור בלימודי מדע וטכנולוגיה

“כשהייתי ילדה קטנה חזרתי פעם מבית הספר וסיפרתי שהילדים קראו לי ‘שוקולד’, אז אימא אמרה לי ששוקולד זה טעים, וזה היה כמובן הדבר הנכון לומר לי. זאת הגישה שדחפה אותי קדימה לטכניון ולדוקטורט, וזאת הגישה שאני רוצה להנחיל לנוער בכלל ובקהילה האתיופית בפרט: כן, יש מכשולים ויש פחדים, אבל אחרי הכול הפחד הוא רק פחד, והשאלה היא במה בוחרים להתמקד. אפשר להתגבר ולהצליח למרות הכול. תנסו, מקסימום תצליחו.”

שרה נגוסה, ילידת 1988, עלתה מאתיופיה לישראל בגיל 3 וגדלה בקריית מלאכי. “מאתיופיה אני לא באמת זוכרת דברים, אבל פעם גיליתי אצלי צלקת ברגל ואבא סיפר לי שזה קרה שם, כשהכנסתי בטעות את הרגל לסיר לוהט.”

את שנות התיכון עשתה באולפנת צביה ברחובות, “כי אנחנו משפחה מאמינה. נכון שעזבתי את הדת באמצע השירות הלאומי, אבל לא הפסקתי להאמין באלוהים. להפך, ככל שאני מעמיקה במדע ברור לי יותר קיומו של אלוהים. המפץ הגדול קרה, האבולוציה תקֵפה, אבל מה המקור שלהם אם לא אלוהים?”

על הטכניון שמעה בפעם הראשונה בגיל 17, כשזוג התורמים האמריקאים ג’ואל וג’ואן קושן הגיעו לתכנית שבה הייתה מעורבת – מועצת הנוער בקריית מלאכי. “התחלתי לדבר איתם אנגלית והם סיפרו לי על הטכניון. עד אז שמעתי על מכללות בדרום ועל האוניברסיטאות בבאר שבע, בתל אביב ובירושלים אבל לא על הטכניון. לשמחתי הם לא רק עודדו אותי להירשם לטכניון אלא גם ליוו אותי מאז מבחינה אישית וכלכלית בדרך הלא פשוטה שלי כאן.”

היו כמובן גם חששות – “מה אם לא אתקבל? ואם אני לא מספיק חכמה?” – אבל בתום השירות הלאומי בבית הספר לאמנויות בירושלים ומכינה בטכניון היא הגישה מועמדות והתקבלה לפקולטה לביולוגיה בטכניון. “ההתחלה לא הייתה קלה. בכלל לא. הרגשתי שאני קטנה, שהקמפוס ענקי, שהאנגלית שלי לא משהו. בהתחלה התקשיתי למצוא שפה משותפת עם שאר הסטודנטים, אבל לאט לאט הבנתי שלכולם אותם פחדים ותפסתי אומץ, התחלתי לשאול שאלות.

“גיליתי שהטכניון אמנם קשוח בהיבטים האקדמיים אבל רך מאוד בכל נושא אחר, למשל מעונות ושיעורי עזר. תמיד יש למי לפנות, וגם המלגות מקרנות אייסף ודוד עזרו מאוד. אז הקשיים לא נעלמו, אבל למדתי להתגבר כל פעם מחדש בידיעה שהמטרה חשובה מספיק.”

בתום התואר הראשון היא יצאה לתעשייה ועבדה שנתיים בחברת פלוריסטם המפתחת טיפולים המבוססים על תאי גזע שמקורם בשליה. משם חזרה לטכניון לתואר שני, והפעם בפקולטה לרפואה – “כי המדע תמיד עניין אותי, אבל רציתי קשר הדוק יותר להיבטים הקליניים של המחקר.” בתוך זמן קצר היא עברה למסלול ישיר לדוקטורט בהנחיית פרופ’-משנה רובי שלום-פוירשטיין, ראש המעבדה לתאי גזע אפיתליאליים.

צוות המעבדה חוקר את רקמות העור והקרנית המפרידות בין הגוף ובין סביבתו החיצונית. רקמות אלה התפתחו במהלך האבולוציה כדי להגן על הגוף מפני גורמים תוקפניים כגון קרינה, וירוסים ורעלנים. באותן רקמות התפתחו מנגנונים של התחלקות תאים מואטת, המונעת ממוטציות להתפתח לאורך זמן ולייצר שיבושים כגון גידול סרטני.

נגוסה עצמה חוקרת מולקולת מיקרו אר-אן-איי בשם miR-184. מיקרו אר-אן-איי הן מולקולות אר-אן-איי קטנות המשועתקות מהגנום וממלאות תפקיד מרכזי בבקרת הביטוי הגנטי בתא החי. miR-184, באופן ספציפי, מעורב בבקרת תאים אפיתליאליים בעור ובקרנית. “בתחילה התמקדנו בהשפעתו של miR-184 בעור וגילינו כמה חשוב התפקיד שלו בבקרת האפידרמיס – שכבת העור החיצונית הבנויה מ-4 שכבות. הפנימית ביותר היא השכבה הבזלית (Basal layer), שכבת תאי הגזע המתמיינת ויוצרת את השכבות האחרות, והשכבה שמעליה נקראת Spinous layer. בשכבת תאי הגזע יש מנגנונים ספציפיים השומרים על פוטנציאל ההתמיינות של תאים אלה, כלומר הם מוודאים שתאי גזע יוכלו להמשיך להתמיין ולייצר את השכבה הבאה. אם מנגנונים אלה יפעלו ללא בקרה, תיפגע יצירת שכבות האפידרמיס האחרות. במחקר שלנו גילינו כי miR-184 מעכב את אותם מנגנונים וגורם לתאי הגזע להתחיל להתמיין ולבנות את שכבות האפידרמיס הבאות, החיצוניות יותר.”

כיום מתמקדת נגוסה ברקמת הקרנית, וגם בה היא חוקרת את מולקולת miR-184. ליתר דיוק, היא חוקרת את תפקידן של מוטציות של miR-184 בהיווצרות קרטוקונוס וקטרקט – מחלות הקשורות בעיוותים בקימור הקרנית ובעכירות עדשת העין ועלולות להוביל לעיוורון. כדי לחקור זאת בעכברים היא תשתמש ב”עכברי נוקאאוט” החסרים את הגן ל-miR-184, וכדי לחקור זאת באדם היא תשתמש בתאי דם המכילים את המוטציה ב- miR-184. “תאים אלה,” היא מסבירה, “יעברו תכנות מחדש, reprogramming – התהליך שזיכה את פרופ’ שיניה ימנאקה ואת פרופ’ ג’ון גורדון בפרס נובל ברפואה לשנת 2012. לאחר שנבין את מנגנון הפעולה של miR-184 בבריאות ובחולי, ואת המסלולים המולקולריים הנפגעים במחלה, נוכל לנסות לטפל במחלה על ידי הוספת אותן מולקולות שנפגעו מהמוטציה.”

שרה, שלה 5 אחים ו-2 אחיות, מציינת כי “ההורים תמיד עודדו אותנו ללמוד, בלי לחץ, ואני ממילא אהבתי  ללמוד. הם ואחותי הגדולה אחראים במידה רבה להצלחה שלי בפריצת בגבולות ובהתגברות על חששות. בזכותם גדלתי במין בועה כזאת, בתחושה שאנחנו ממש מסודרים כלכלית – מה שהיה רחוק מהאמת. רק כשגדלתי וקיבלתי פרספקטיבה הבנתי שהם פשוט הקפידו לתת לי תחושה שכלום לא חסר ושהכול אפשרי. וזה בדיוק המסר שאני רוצה להעביר הלאה. בסופו של דבר לא פשוט לגדול בישראל כאתיופי, ועובדה שאין הרבה צעירים בקהילה שלנו שהגיעו לדוקטורט או למשרות בכירות מאוד. זה לא בגלל יכולות מוגבלות כמובן אלא בגלל מכשולים וחששות. לצערי יש בישראל גזענות ממוסדת ולא ממוסדת. אין אתיופי שלא עבר חוויה לא נעימה עם המשטרה, בעיקר עם שוטרים זוטרים, וזה כולל אותי. השאלה היא מה עושים עם זה, איך לוקחים את זה וצומחים מזה בזכות מי שאתה.”

יעניין אותך גם: חדשנות, סטארט אפ