גם תאורה היא רעש
סטודנט בטכניון מציע להחזיר לתושבי הערים את “זכויות החושך”. העבודה הוצגה בתערוכת עבודות הגמר בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים
איתמר רוזנזפט, סטודנט בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, פיתח תוכנית להחזרת החשיכה הלילית למגורים בעיר. התוכנית, “זכויות חושך”, הוצגה בתערוכת עבודות הגמר המתקיימת בפקולטה.
תוכנית “זכויות חושך” נולדה ממצוקתו האישית של רוזנזפט, המתגורר בתל אביב וסובל מהאור שמשאירה בלילה שכנתו ממול. לדבריו, “כבר הציעו לי לסגור את התריס במקום להתרגז אבל זה לא נראה לי הגיוני. כפי שהחוק מגן עלינו מרעש מוגזם בשעות הלילה, זכותנו לקבל הגנה גם מתאורה שתוקפת אותנו במרחב הפרטי.”
לדברי רוזנזפט, “כיום ברור שהתאורה פוגעת באיכות השנה, ולמרות זאת מלבד כמה ערים – מודיעין, נתניה ותל אביב – הרשויות אינן מגנות עלינו מנזקי התאורה. המשימה שלי היא החזרת החושך למרחב המגורים.” רוזנזפט פיתח תוכנית המציבה את הסלון במרכז הבית ולא בהיקפו ומשנה באופן דרמטי את דפוסי התאורה ברחוב.
העבודה הוצגה כאמור במסגרת אירוע ההגשות השנתי, שבו הוצגו השנה פרויקטים של 95 סטודנטים בארבעה נושאים בארכיטקטורה – ארכיטקטורה פרו-אקטיבית, מרחב תודעה וקיימות, טכנולוגיה מחוללת (הנדסה, פרט וחומר) והמורשת הבנויה – ובנושא אחד באדריכלות נוף: סוגיות במרחב הנופי המצטופף בישראל לקראת ישראל 100. במסגרת האירוע התקיימה הרצאתו של פרופ’ אמריטוס מארק וויגלי, היסטוריון ותאורטיקן החוקר את הממשקים שבין ארכיטקטורה, אמנות, פילוסופיה, תרבות וטכנולוגיה, שהיה דיקן בית הספר לתארים מתקדמים באדריכלות באוניברסיטת קולומביה.
ביום השני של האירוע, התקיים רצף הרצאות שבו הוצגו שישה פרויקטים נבחרים ונערך דיון פתוח בפורמט “פצ’ה קוצ’ה”.
ברצף ההרצאות הוצגה עבודתו של רוזנזפט, “זכויות חושך”, וחמש עבודות אחרות:
לובנא עסאף הציגה את “מאחורי דלתיים סגורות” – עבודה העוסקת באלימות נגד נשים בחברה הערבית בישראל. לדבריה, “כמחצית מהתלונות על אלימות הם מהחברה הערבית, אף שהערבים מהווים 20% מכלל האוכלוסייה בישראל. המתודולוגיה שפיתחתי יוצרת סביבת הגנה ושיקום למשפחה, מספקת ‘הגנה חברתית’ לכלל הנשים ומשנה את מעמדן בחברה הערבית בטווח הארוך.”
טמיר גבאי טיפל בהר הרצל בעבודתו “מחשבות מרחביות באקרופוליס הזיכרון הלאומי”. לדבריו, “היהדות הייתה תרבות של זיכרון ואילו הציונית היא ארגון היסטורי המבקש לקדם את תפיסותיו. הר הזיכרון הוא המקום ההיסטורי, הסמלי, שבו המדינה משכתבת את הנרטיב שלה בהתאם לנסיבות. העבודה שלי יוצרת תרחיש אורבני-היפותטי-אירוני המעורר שאלות בדבר מערכת היחסים בין משכתבי הזיכרון הקולקטיבי לבין הקולקטיב עצמו.
רפאל סמית הציג את הפוטנציאל של הקנאביס כמשאב המאפשר החייאה כלכלית, חברתית וסביבתית של אזורים מזוהמים על ידי פיתוח עירוני חדש, אקולוגי ויצרני. לדבריו, “זהו חומר גלם איכותי בעל תכונות ייחודיות ויישומים מגוונים, בר קיימא וידידותי לסביבה. הפרויקט שלי בוחן את האפשרויות החברתיות, הסביבתיות והכלכליות הטמונות בקנביס ובצמח ההמפ לטובת הקהילה ולטיהור האדמה.”
רואן כריני התייחסה ל“תופעות הלוואי” של ההתחדשות העירונית, ומקרה המבחן שלה היה שכונת עג’מי ביפו. “תהליכי התחדשות עשויים לשפר את המרקם הבנוי,” היא אומרת, “אבל לעתים קרובות הם פוגעים בדיירים הוותיקים שבמקרים מסוימים נאלצים לעזוב. עג’מי, לדוגמה, הפכה בהדרגה לשכונה אמידה ותושבים רבים נאלצו לעזוב. עלינו להפסיק להתמקד רק בערך הכלכלית של ההתחדשות ולהתייחס גם לערך החברתי. עלינו להתייחס גם לתושבים הוותיקים ולתת להם אפשרות להישאר בשכונה. העבודה שלי מציע לרתום את ההתחדשות לשיפור מצבה של האוכלוסייה המקומית הוותיקה.”
לוטם בלנק, סטודנטית במסלול לאדריכלות נוף, עסקה גם היא בנושא ההתחדשות העירונית ובמחיר שהיא גובה מהתושבים הוותיקים. לדבריה, “רוב התוכניות הקשורות להתחדשות עירונית מנותקות ומנוכרות לסביבה, ורבות מהן מדירות את התושבים הקיימים. ההצעה שלי סופגת השראה ממאפייני הזהות המקומית ומספקת לתושבים את השירותים החסרים להם.”
סרטון המסכם את הגשות פרויקטי הגמר וידאו חיים זינגר
עבודה של רואן כריני
עבודה של רפאל סמית
עבודה של רפאל סמית
עבודה של איתמר רוזנזפט
עבודה של לובנא עסאף
עבודה של לובנא עסאף
עבודה של לוטם בלנק
איתמר רוזנזפט
טמיר גבאי
רואן כריני
רפאל סמית
לוטם בלנק
עבודה של טמיר גבאי