מעבר לקשת

בגיל שמונה החלה תמר לנגן בכינור. “התאהבתי בצליל של הכלי זה, צליל מלא בעומק והבעה. עם השנים הנגינה הפכה להיות חלק מרכזי בחיי: קונצרטים, קורסים, כיתות אמן, מבחנים למלגות, תרגול של שעות בכל יום. אני מניחה שכל מי שעסק באומנות או בספורט בצעירותו יודע כמה העיסוק הזה טוטאלי, כי כל שעה ביום נחשבת ואין דבר כזה יום ללא אימון. אף שהיה בזה הרבה לחץ, זה היה עולם קסום. דרכו את מכירה הרבה נערות ונערים כמוך שאוהבים לעשות מוסיקה, לומדת איך להשתפר כל הזמן, והרבה פעמים גם איך לקום ולהמשיך לנסות גם כשאומרים לך שלא ניגנת טוב מספיק.”

צילום: רמי שלוש

את התיכון ע”ש תלמה ילין סיימה תמר בהצטיינות יתרה הן במגמת המוסיקה והן במקצועות הליבה, והתגייסה לצה”ל כ’מוזיקאית מצטיינת’. עם שחרורה משירותה הצבאי היא סיימה בהצטיינות תואר ראשון בביצוע מוסיקלי בבית הספר למוסיקה ע”ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב.

וכאן מסתבכת העלילה: תמר החליטה לערוך שינוי דרמטי במסלול המקצועי ולנסות להתקבל לבית ספר לרפואה. “תמיד הקסימה אותי היכולת של רופאות ורופאים לטפל במטופלים מתוך מקום של ידע, מחשבה והבנה של ‘איך הגוף פועל’. בשלב מסוים החלטתי שגם אם לא אמשיך להיות כנרת מקצועית, המוזיקה תישאר איתי תמיד, ואולי בזכות כושר ההתמדה שסיגלתי עם הנגינה אוכל להמשיך ולהגשים חלום נוסף.” שנה לאחר מכן היא החלה את לימודי הרפואה בפקולטה לרפואה ע”ש רפפורט בטכניון.

לאחר שלוש שנים של לימודים פרה-קליניים התקבלה תמר ל-MD/PhD, מסלול המעניק תואר דוקטור כפול – במחקר וברפואה. את עבודת המחקר שלה היא עושה במעבדתה ובהנחייתה של פרופ’ אסיה רולס. “אני זוכרת שכשאסיה הציעה לי להתחיל את הפרויקט שהפך בהמשך לפרויקט הדוקטורט שלי היא הזהירה אותי שמדובר ב-high-risk high-gain, כלומר בבחירה שיש בה הימור בסיכון גבוה. איך זה לא הרתיע אותי? הנושא, קידוד מידע חיסוני במוח, נשמע לי מעניין ובה בעת מופשט למזלי, אסיה הדביקה אותי בלהיטות שלה לחקור את הנושא, ושמחתי על ההזדמנות שהיא נתנה לי- להתמודד עם האתגר.”

במחקר, שנעשה בעכברים, שאלו אסיה ותמר אם המוח יודע לנטר ולזכור אירועים דלקתיים. הן מצאו כמה אזורי מוח שמגיבים ביתר בזמן דלקת, ועל ידי הפעלה של אחד מהם, האינסולה, הן הצליחו לשחזר את אותו אירוע דלקתי שהעכברים כבר הבריאו ממנו. “הפתיע אותנו כמה השחזור של המידע החיסוני יכול להיות ספציפי – הדלקת הופיעה מחדש ממש באותו אתר בגוף שבו הופיעה הדלקת הראשונית. מעבר לכך, גילינו שביכולתנו לא רק לייצר אירוע דלקתי חוזר אלא גם לשכך את הדלקת– אם במקום הפעלת האזור המוחי הרלוונטי נעכב אותו. המחקר הזה מבהיר כמה גדולה השפעתו של המוח על מחלות בדרכי העיכול – מחלות שכביכול אין להן שום קשר למערכת העצבים המרכזית.”.

צילום: רמי שלוש

בנובמבר האחרון התפרסם המחקר בכתב העת המדעי Cell. “זה היה מרגש מאוד לראות את העניין שהפרסום עורר בקהילה המדעית והרפואית. למעשה פתחנו כאן צוהר להבנה טובה יותר של מה שנחשב כיום לתופעות פסיכוסומטיות. התופעות האלה ידועות ומוכרות כבר שנים, אבל המנגנון הפיזיולוגי שמאחוריהן לא היה ברור. המחקר שלנו מעניק בסיס פיזיולוגי לתופעה הפסיכוסומטית: בהימצאותם של זיכרונות חיסוניים במוח, ואנחנו מקוות ומעריכות שהממצאים יובילו לפתרונות טיפוליים חדשים ולתוצאות קליניות טובות יותר במחלות מסוימות.”

“בשנותיי באקדמיה אני מגלה שהחיפוש אחר דרכים יצירתיות לפתור בעיות, בין אם זה במסגרת המחקר או בלימודי הרפואה, מחזק אצלי את האמון בכישוריי וביכולת שלי להתמודד עם מצבים ואתגרים שונים. אומנם לקח לי זמן להבין את זה. אני זוכרת שכתלמידה בבית הספר פחות עודדו אותנו לשאול שאלות, ובעיקר ציפו מאתנו לענות עליהן- הדגש היה על הצגת בקיאות וידע. לא שזה לא חשוב, אבל מכאן נבעו, לפחות אצלי, הרבה רגשות של חשש וחוסר ביטחון – כי במקרים כאלו, או שצדקת או שטעית. ואם טעית, אולי בפעם הבאה תימנעי מלענות גם אם את יודעת את התשובה, וכך נמשך מעגל הקסמים. בסקרנות, לעומת זאת, אין נכון ולא נכון. ואם הסקרנות קיימת, הידע כבר יבוא. מה שכל כך יפה באקדמיה ובמדע זה שתמיד מעודדים אותך לחשוב, להיות יצירתית ולהבין שטעויות הן חלק אינטגרלי מהתהליך. כאן גיליתי שמעידוד החשיבה על השאלות צומח הביטחון להציע רעיונות משלך, לחקור ולהטיל ספק וקטֵן החשש מהתבטאות ומטעות. אני מרגישה שהדרך הזו, בסופו של דבר, היא מה שיכול לעודד כל ילדה ונערה, שקטה וחסרת ביטחון ככל שתהיה, להגשים דברים שהיא רק חלמה עליהם.”