הוועד המנהל של הטכניון החליט: פרופסור פרץ לביא נבחר לנשיא הבא של הטכניון

פרופסור לביא ייכנס לתפקידו כנשיא הטכניון באחד באוקטובר 2009 ויחליף את פרופסור יצחק אפלויג, אשר יסיים שתי תקופות כהונה של ארבע שנים כל אחת

הוועד המנהל של הטכניון בראשות מר יורם אלסטר החליט ביום שלישי למנות את פרופסור פרץ לביא לנשיא הבא של הטכניון. החלטת הוועד המנהל הסתמכה על המלצתה של הוועדה למינוי נשיא אשר זכתה לתמיכתם הגורפת של הפרופסורים בטכניון. המינוי כפוף לאישרור הקורטריון (חבר הנאמנים הבינלאומי של הטכניון) שיתכנס בתחילת חודש יוני. פרופסור לביא ייכנס לתפקידו כנשיא הטכניון באחד באוקטובר 2009 ויחליף את פרופסור יצחק אפלויג, אשר יסיים שתי תקופות כהונה של ארבע שנים כל אחת.

פרופסור פרץ לביא, בן 60, נולד בפתח תקווה וגדל בזכרון יעקב. הוא אבי רפואת השינה ומחקר השינה המודרני במדינת ישראל, חוקר שינה מהבולטים בעולם וחתן פרס א.מ.ת בתחום הרפואה. למחקריו השפעה עצומה על איכות החיים של רבים בארץ וברחבי העולם. עבודותיו מסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים הוכיחו כי הפרעות נשימה בשינה, אשר נחשבו עד אז כהפרעה נדירה, הן הפרעות נפוצות ביותר באוכלוסייה הבוגרת ויש להן השפעה מכרעת על התחלואה של הלב וכלי הדם. לממצאים אלה הייתה השפעה מכרעת על ההתפתחות הרבה של רפואת השינה בעולם כולו ופירסומיו הרבים של פרופסור לביא צוטטו עד כה אלפי פעמים.

פרופסור לביא הוא העורך הראשי של ה-Journal of Sleep Research, אחד משני כתבי העת המדעיים החשובים ביותר בתחום חקר השינה, הוא פירסם שמונה ספרים, כתב למעלה מ- 300 מאמרים מדעיים ונתן מאות הרצאות ברחבי העולם. ספרו רב המכר “עולמה הקסום של השינה” יצא לאור על ידי הוצאת הספרים היוקרתית של אוניברסיטת ייל ותורגם ל-14 שפות.

בשנת 1979 הקים פרופסור לביא את המרכז הטכניוני לרפואת השינה. המרכז התרחב מאוד נוכח הדרישה הרבה ויש לו כיום סניפים ברחבי הארץ. הוא אף היה שותף בהקמתו של מרכז לרפואת שינה שמסונף לביה”ס לרפואה של אוניברסיטת הרוורד בבוסטון, על פי המודל של המרכז בטכניון. במרכז הטכניוני נבדקו עד כה יותר ממאה אלף בני אדם. “הערוץ השקט” הונהג ברדיו על פי הצעתו של פרופסור לביא בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, הוא הופעל רק במקרה של מתקפת טילים ואיפשר לאזרחי ישראל לישון בלי חשש שלא יתעוררו לקול האזעקות. “הערוץ השקט” הופעל מאז גם במלחמת לבנון השניה ובמבצע “עופרת יצוקה”.

גם ביטול “שעת האפס” בבתי הספר היסודיים, באה בעקבות המלצתו של פרופסור לביא בפני משרד החינוך, לאחר שמחקריו העלו כי לדבר יש השפעה שלילית על הילדים, בשל חוסר שינה שהדבר גורם להם. גם השינוי בפקודות מטכ”ל בנושא שעות השינה של החיילים, בא בעקבות הייעוץ שנתן פרופסור לביא לצה”ל. היה לו גם חלק במאבק הציבורי בשנות השמונים להנהגת “שעון הקיץ” בישראל.

פרופסור לביא שימש שש שנים כדיקן הפקולטה לרפואה על שם רפפורט בטכניון ושבע שנים כיהן כסגן נשיא הטכניון לקשרי חוץ ופיתוח משאבים. בתקופת כהונתו כסגן נשיא גויסו לטכניון למעלה מחצי מיליארד דולר.

פרופסור פרץ לביא נשוי לד”ר לינה לביא, חבר מחקר בכיר ב”מוסד הטכניון למחקר ולפיתוח”, אב לשתי בנות ובן, סב לשני נכדים.

בתמונה: פרופסור פרץ לביא

להלן דברי פרופסור פרץ לביא למליאה האקדמית

ברצוני להודות לוועדה לבחירת נשיא על האמון שנתנה בי, אני מקבל על עצמי את המועמדות בהתרגשות רבה, בתחושה עמוקה של מחויבות ומתוך מודעות לכובד האחריות המוטל על כתפי נשיא הטכניון, במיוחד בתקופה הנכחית. ברצוני גם להחמיא לוועדה על אופן עבודתה שהיה למופת.

באם אזכה באמונכם, אמון הוועד המנהל והקורטוריון, אכנס לתפקיד הנשיא בתקופה שניתן להגדירה כליקוי מאורות. אנו בעיצומו של משבר כמעט בלתי נתפס בממדיו בכלכלה העולמית, ובה בעת ישנו משבר עמוק בהשכלה הגבוהה במדינת ישראל. לא אכביר מילים על המשבר הכלכלי שחובק עולם ומלואו וזכה כבר לניתוחים אינספור. נקל להבין שבמשק בו מספר המובטלים גדל מחודש לחודשו, ובמיוחד במקצועות עתירי ידע, ושוויין של חברות, ובכללן אלו שעוסקות בטכנולוגיות עילית, נמחק כמעט בין לילה, שסדרי קדימויות משתנים, ולא לטובת ההשכלה הגבוהה. ואם לא די בכך, הרי שאדם אחד, חסר מצפון, זעזע את אמות הסיפים של הקהילה היהודית הנדיבה בארצות הברית, והונה רבים וטובים, ובכללם את הטכניון ותומכיו, בסכומים אדירים.

במבט לאחור השנים 2001-2008 היו שבע שנים טובות, וזאת למרות שבתחילתן התנפצה בועת האינטרנט. ב-7 השנים האלו גייסנו תרומות בסכום חסר תקדים של כ- 600 מיליון דולר. תרומות אלו אפשרו לנו לפתח את הטכניון ולהובילו קדימה למרות הקיצוץ העמוק בתקציבו על ידי הממשלה. כעת אנו עומדים בפתחן של שנים כחושות ודלות, בהן נאלץ למאמצים אדירים בכדי להמשיך בתנופת הפיתוח של הטכניון. נקווה רק שהשנים הכחושות לא תמשכנה אף הן 7 שנים.

המשבר הפיננסי העולמי מתרחש על רקע של פיחות הולך וגדל במעמדה של ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל. למרות חשיבות אוניברסיטאות המחקר, והטכניון בפרט, לחוסנה הכלכלי והבטחוני של המדינה, נבקעו בקיעים ביחס המימשל והציבור בכללותו לחשיבות האוניברסיטאות. דו”ח מבקר המדינה שפורסם החודש היה בבחינת המכה ה-11. יום לאחר פרסומו של הדו”ח יצאתי לחו”ל להשתתף בכינוס מדעי בינלאומי וביום שישי, כאשר שבתי ארצה, שקעתי בקריאת העיתונים שהחמצתי. למדתי מהם שלסגל האקדמי ישנה “הבנה לקויה של המושג חופש אקדמי”, שאנו מתעלמים ממעמדנו “כעובדי ציבור” וחוטאים “בתערובת של יבבנות ויהירות”. מפליא הדבר כיצד מבקר המדינה לא מצא ולו מילה אחת של זכות לתרומת האוניברסיטאות למדינה ולחברה. כיצד זה שהוא, והעיתונאים שהתנפלו על הדו”ח כמוצאי שלל רב, לא שאלו את עצמם איך יתכן שכמעט ללא כל תקציבי פיתוח ועם הקצבות מגוחכות למחקר, והידלדלות מתמדת במצבת הסגל האקדמי, מצליח הטכניון להימנות עם האוניברסיטאות המובילות מסוגו בעולם? דומה שהאוניברסיטאות והסגל האקדמי הפכו לשק החבטות של עיתונאים ופוליטיקאים כאחד. אלו שכחו, או מתעלמים ביודעין, מהתרומה האדירה של ההשכלה הגבוהה לביטחונה פיתוחה ושיגשוגה של מדינת ישראל.

אין בידי הסבר בדוק לשאלה מדוע חל פיחות כה גדול במעמד ההשכלה הגבוהה ובהתייחסות הציבור לחברי הסגל האקדמי, אך תדמית האוניברסיטאות כמגדלי שן בהם מתבודדים חברי סגל נהנתנים המנותקים מסביבתם רחוקה שנות אור מהמציאות. על תרומת הטכניון לחברה יכולים להעיד אלפי בוגרי המכינה האקדמית מישובי הפריפריה שבזכות המכינה התקבלו ללימודים אקדמים, בוגרי תוכנית עתידים שהורתה בטכניון, בוגרי תכנית נועם—נוער ערבי מצטיין, בוגרי התוכנית לקידום המגזר החרדי, כמו גם תלמידי תכנית אופקים שהתחילה זה עתה ושמה לה כיעד להכשיר אלפי מהנדסים מבני ישובי הפריפריה בעשר השנים הבאות. יכולים גם להעיד על כך רבבות החולים שמשתמשים מידי יום באזילקט – התרופה למחלת הפרקינסון שפותחה על ידי הפרופסורים מוסא יודעים וג’והן פינברג בטכניון.

ייתכן והאשמה להידרדרות במעמדנו הציבורי, בחלקה לפחות, היא בנו. ייתכן שלא השכלנו להסביר לציבור מהי אוניברסיטה ומהו יעודה. לא הבהרנו מדוע חיפוש אחר ידע חדש ומקורי איננו יכול להיות מוכתב על ידי דרישות למחקר אשר יענה באופן מיידי על צורכי החברה, ומדוע אין לשפוט מחקר אקדמי בסיסי בקני מידה חברתיים הנשענים על יחסי עלות-תועלת מיידים לציבור.

אחת ממשימותיי כנשיא הטכניון תהייה להסביר לציבור ולממשלה שכאשר הפרופסורים אברהם הרשקו ואהרן צ’חנובר חקרו את גורלם של חלבונים אשר נידונו לסילוק מהגוף בשנות ה-70, הם לא עשו זאת משום שטובת החברה ניצבה לנגד עיניהם, ולא משום שראו תועלת מיידית בתוצאות מחקרם. המניע למחקרם היה הרצון לדעת ולהבין את סודות הטבע. אך, כעבור כשלושים שנה, תגליתם פורצת הדרך על אופן פירוק החלבונים, הביאה לפיתוח תרופה נגד סרטן המשנה את גורלם של אלפי בני אדם ברחבי העולם. לא אשכח את טכס קבלת הפנים ערב הענקת פרס נובל להרשקו לצ’חנובר, שנערך בביתו של שגריר ישראל בשוודיה, אורח הכבוד בו היה חולה הסרטן הראשון בשוודיה שחייו ניצלו תודות לטפול בוולקיד, התרופה שפותחה על סמך תוצאות מחקרם הבסיסי על אופן פירוק החלבונים. דמעות עמדו בעיני רבים מהנוכחים כאשר אותו החולה הודה בקול חנוק מהתרגשות לשני חוקרים שעסקו במדע בסיסי ועשרות שנים מאוחר יותר שינו את גורלו.

מוטל עלינו להביא סיפור מופלא זה כמשל וכמופת לחוקרים אשר הסתגרו, לא במגדל שן, אלא במבנה של הפקולטה לרפואה שהיה פעם מנזר, ופרצו דרך חדשה שקראה תיגר על כל אשר היה ידוע באותה התקופה על פירוק החלבונים. תגליתם של הפרופסורים הרשקו וצ’חנובר, למרות שלא נעשתה לצורך כך, העניקה תקוות חיים לחולי סרטן באשר הם, ללא הבדל של גזע, דת ומדינה.

החופש לחקור איננה זכות יתר, או עקרון מופשט. החופש לחקור הוא קריטי לקידום המדע והחברה האנושית. מחקר בסיסי הוא נשמת אפה של האקדמיה, הוא שמפריד בין אוניברסיטת המחקר והמכללה והאוניברסיטה שאיננה מחקרית.

עלינו גם להכיר בכך שאנחנו נמצאים בעידן של תמורות קיצוניות בטכניון. לפני כשבע וחצי שנים, ב-1 ביולי שנת 2001 , כאשר פרופ’ אפלויג נשא את דבריו, אז בפני הסנט, בכדי לזכות באמונו, היו בטכניון 246 פרופסורים בדרגת פרופסור מן המנין, מאז ועד היום, מחציתם, 124 במספר, פרשו לגמלאות, ואילו 97 חברי סגל חדשים עלו לדרגת פרופסור מן המניין והצטרפו למליאה האקדמית. אם כי יש בחילופין אלו בשורה של חידוש והתרעננות, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שבתקופה זו מצבת הסגל האקדמי בטכניון קטנה בשמונים ושלושה תקנים. אומר בבירור ובצורה החלטית, מספר חברי הסגל בטכניון הגיע לקו השחור ממנו אין לרדת ויהי מה. לירידה הגדולה במספר חברי הסגל ישנה השפעה מרחיקת לכת על תפקוד הטכניון וייעודו ואין להמשיך ולקצץ במספר חברי הסגל.

בהמשך דברי דיבר פרופסור לביא על תכניותיו וחזונו לגבי עתיד הטכניון, פיתוחו ושגשוגו.