הטכניון בבאר שבע: 100 סטודנטים לארכיטקטורה ואדריכלות נוף בטכניון יצרו פרויקטים בנושא עיצוב עירוני של העיר באר שבע

תערוכת העבודות מוצגת בבנין עירית באר שבע

מרכזת הפרויקט, פרופ’ איריס ערבות מסבירה את הבחירה בעיר: “באר שבע נבחרה בגלל האתגר והעניין שהיא מעוררת, בהיותה בו זמנית מרכז וגם פריפריה, מוקד וגם פרוור, עיר של שכונות, שהן המצע לתחושת זהות ושייכות, ובו זמנית גם עיר ראשה, בפועל ובעיקר בפוטנציה. בעשור הקרוב, עם מעבר בסיסי צה“ל דרומה, היא תקלוט רבבות תושבים קבועים וזמניים, ובמקביל כמעט ותוכפל האוכלוסיה בפזורת הבדווית שבסביבת העיר. ההשפעה של כל אלו על החיים העירוניים של באר שבע היא נקודת המוצא לעבודות הסטודנטים בסמסטר הנוכחי. השאלה הבסיסית היא אם המרחב הציבורי המפוזר של באר שבע יתמקד ויתלכד, או אולי יתחלק ויפרד עוד יותר בגלל רבוי התנועה, כלי הרכב, מיגוון סגנונות החיים וטווח הפערים החברתיים והכלכליים. כל העבודות, ללא יוצא מן הכלל, בחרו באפשרות הראשונה – ליכוד ומיקוד המרחב הציבורי הבאר-שבעי, אולם קני המידה, האמצעים ואופני ההתערבות היו מגוונים ביותר.“

בעבודותיהם של הסטודנטים ניתן לראות התייחסות לבעיות ופוטנציאלים מרכזיים: ניתוק האוניברסיטה, בית החולים ואזורי התעשייה עתירת הידע מהעיר, ובייחוד משכונות ג’ ו-ד’ הסמוכות, התעלמות ו”הפניית גב” של העיר באר שבע למדבר המקיף אותה, ניתוק בין השכונות השונות בעיר והיעדר “מרכז עיר” משמעותי וריבוי שטחים ריקים המעוררים בתושבים תחושה של הזנחה ונטישה.

אחת העבודות המעניינות שהוצגו היא “עיר תעשייתית 2012” של ליטל חיימוביץ’, אשר עוסקת בהחזרת התעשייה לעיר. חיימוביץ’ מסבירה: “התוכנית לפיתוח התעשייה בעיר כוללת שטחים רבים למשרדי היי-טק בפאתי העיר. משרדים כאלה אינם מזהמים או מרעישים והם מושכים אל העיר אוכלוסיה חזקה כלכלית וחברתית, לפיכך, אני מציעה להכניס משרדים אלה למעמקי העיר באר שבע ולפתור בעזרת המהלך מספר בעיות: ריבוי שטחים פתוחים בתוך העיר הגורם לתחושת חוסר עירוניות, חיזוק מוסדות חינוך, ספורט ושיפור פני השכונה ומשיכה של אוכלוסיה לחיזוק וביסוס מעמדה של העיר כמטרופולין דרומי.”

אורלי פרוינד, בעבודתה “מערכות הצללה”, מציעה להציב בעיר שטופת השמש מערכות הצללה אינטראקטיביות, אשר יסייעו ביצירת עיצוב נעים, יאפשרו גישה חופשית למרחב, יעודדו אינטראקציה חברתית בין השוהים השונים במרחב הציבורי, וישתמשו באנרגיה ירוקה- המופקת ממערכת סולארית.

בעבודתה “מתי ניפגש?” עוסקת עדי באום בחיבור בין אוכלוסיית הסטודנטים שמונה כ-30,000 איש, שרובם עוזבים את העיר עם סיום לימודיהם, לבין הקהילה הותיקה בעיר. כרגע, שתי הקהילות מדירות אחת השנייה ממרחביהן. באום רוצה לשנות זאת באמצעות רחוב רינגלבלום. באום מסבירה: “בחרתי ליצור מרחב משותף שמתקיימות בו פונקציות ממסדיות ותרבותיות שמשמשות את שתי הקהילות. כאשר האוניברסיטה תשלח זרועות בדמות מבני תרבות אל תוך השכונה, אשר ידורו בכפיפה אחת עם המוסדות הקהילתיים השכונתיים. כל אלה יתמכו על ידי כיכר שתאפשר התכנסות ומפגש. בחרתי לתכנן את הרחוב לא כמקום למעבר אלא כמרחב לבילוי ושהייה.”

ב”עיר  של מדבר”-  של ג’ני דרובובוז, תלמה לויתן ורותם ליטבק, מציעים הסטודנטים יצירת איזון מחדש בין העיר באר שבע למדבר הסובב אותה. “העיר באר שבע הנמצאת בתוך מדבר טבעי יפיפה, מפנה אליו את גבה. למדבר הטבעי איכויות חיוביות וייחודיות רבות כשטח פתוח ובאפשרותו לתרום לעיר מבחינה אקולוגית ולאפשר לה מרחב נשימה”, הן אומרות.

פרויקט שאפתני במיוחד הינו “מנחילים את הנחל” שהציעו איזי מיכאל וגליה אויפה אשר במרכזו הקמת רכבת מגנטית, עילית וירוקה, שתגיע למהירות של כ-500 קמ”ש ולמעשה תבטל את המרחק הפיזי בין הישובים בתוך המטרופולין. כך למשל נסיעה מבאר שבע לערד תימשך שמונה דקות בלבד. “זה יהפוך את באר שבע למרכז מטרופוליני אמיתי, המביא אליו מדי יום את כל אוכלוסיית האזור, בין היתר, את אוכלוסיית הבדואים, אשר סובלת היום מהזנחה מוחלטת”, הם מסבירים.

בתמונה: “מתי ניפגש” של עדי באום