מאות בפתיחת תערוכת התכשיטים של פרופסור דן שכטמן בטכניון: “עדי לרעייתי”

התערוכה מוצגת במסגרת אירועי מושב הקורטוריון (חבר הנאמנים)

“אני מכונאי רכב מתוסכל ולכן פניתי לתכשיטנות”, גילה פרופסור שכטמן. “הבנתי את החומר ממנו עשיתי את התכשיטים טוב יותר מהמורה שלי, אודרי קריי, אבל היא הבינה טוב ממני באמנות. היא לימדה אותי שאסתטיקה איננה מדע מדויק. תכשיטים יוצרים באהבה, ברגש, לאט ובסבלנות. זה היה בשנת 1972, בעיר דייטון שבאוהיו. ציפי, אשתי, הייתה עסוקה בערבים בלימודי תואר שני בסוציולוגיה ואנוכי, פוסט דוקטורנט, מצאתי עצמי לומד בשעות הערב הפנויות ליטוש אבני חן במרכז לאמנויות”.

נשיא הטכניון, פרופסור פרץ לביא, אמר כי מושב הקורטוריון עומד בסימן 100 שנה להנחת אבן הפינה לטכניון ו”יתכן שהיום הנחנו את אבן הפינה לפקולטה לאמנות בטכניון”.

“עצם מעשה האומנות משתלב ומתומצת בידע המצוי ממילא באמתחתו של פרופסור שכטמן”, אומרת ענת הר-גיל, אוצרת התערוכה. “המתכת היא לחם חוקו שכן הוא מטלורג (מומחה למתכות) במקצועו. הוא מכיר אותה על בוריה והוא מכניע אותה, במקרה זה, ליצור את תכשיטיו. האמייל נאטם, לעתים נמוג בידיו עד שקיפות. המתכת נפרשת ומתכווצת. האמייל, המתכת, האבן מתמזגים בכור היתוך של חומר ורוח. החשיבה המדעית חמורה משהו. בה הוא נאחז. ממנה נובעת הצורה. בה בשעה, מעשה התכשיט הינו אמתלא בידו, לצאת הימנה. עילה להרפיית האחיזה במעבדה. המחשבה עכשיו הינה ויזואלית והיא מבקשת לנפות את התודעה מחוקיות סמויה אך קיימת. הידע המקצועי מתורגם לערכים פלסטיים וההתרחשות האמיתית היא זו המנתבת רישום סכמתי וכושר טכני לתוצר שיש בו יופי. ומעבר לכל ישנו המעמד, הסיפור. תכשיט כביטוי לרגש, סתם כך. כמו גם, תכשיט לציון אירוע. התהליך ניזון, מופרה ונבחן על ידי ‘קהל’ שאינו שכזה. אישה אחת. אישתו. ציפי. כשהמסע הזה תם, הוא עדיין לא נישלם. או אז מתחיל מקצה טקסי, אותנטי, צנוע. התכשיט מוענק לה בהפתעה. שכן למרות היותה שם, בטרם עשייה, היא כלל אינה שותפה לה”.

בתמונה: (מימין לשמאל): ענת הר-גיל, האוצרת, פרופסור פרץ לביא, נשיא הטכניון, פרופסור דן שכטמן ואשתו, פרופסור ציפי שכטמן. צילום: יוסי שרם, דוברות הטכניון

בתערוכה מוצגים 15 תכשיטים והיא פתוחה לקהל במשך כל ימי מושב הקורטוריון, 10.6.12-14.6.12, בשעות 10.00-16.00, במרכז ההוראה ע”ש אולמן, קומה 4.