Category Archives: כתבות אמצע

מחלת אלצהיימר קיבלה את שמה מהחוקר הגרמני אלואיז אלצהיימר, שתיאר אותה לראשונה בשנת 1906. המחלה מאופיינת בניוון ובתמותה של תאי עצב, תהליכים המובילים לפגיעה הדרגתית ביכולותיו הקוגניטיביות של הפרט. היא אופיינית למבוגרים מעל גיל 65, אולם ישנם מקרים לא רבים שמועברים בתורשה ופוגעים בחולים צעירים יותר.

מימין לשמאל: מחאסן סארג׳י, ענבל מניב, אנואר בדארנה ופרופ’ מיכאל גליקמן

כיום נהוג לחלק את מחלות אלצהיימר לשני סוגים – משפחתי ואקראי (ספורדי). מחלת אלצהיימר המשפחתית היא מחלה נדירה (אחוזים בודדים מכלל חולי האלצהיימר) הנובעת ממוטציות גנטיות תורשתיות. מחלת אלצהיימר האקראית, שהיא כאמור הנפוצה יותר, ברורה פחות מבחינת המנגנון, והיא שעמדה בלב מחקרם של ד”ר מניב ופרופ’ גליקמן.

במוחות של חולי אלצהיימר מצטברים חלבונים רעילים. בחולי האלצהיימר המשפחתי, מנגנון ההצטברות ברור היות וישנו קשר נסיבתי בין המוטציות לבין זהות החלבונים הפגומים. במחלה האקראית, לעומת זאת, סיבת הצטברות החלבונים הפגומים אינה ידועה.

כמומחים בחקר חלבונים, חוקרי הטכניון העלו סברה כי הצטברות החלבונים הרעילים במוח נובע משיבוש במערכת פינוי החלבונים – הידועה גם כמערכת האוביקוויטין. הם פיתחו מערכת מודל מתאי עצב אנושיים, המאפשרת לבחון את מעורבותה של מערכת האוביקוויטין בהתפתחות המחלה. במאמר מתוארים ממצאים מהמערכת הזאת, המצביעים על כך שפגיעה במערכת האוביקוויטין בתאי עצב בריאים גורמת להצטברות החלבונים הרעילים באופן המדמה את הפתולוגיה האופיינית למחלה במוח.

החוקרים לא הסתפקו בפענוח גורם ההצטברות, אלא גם בחנו את התזה שלהם על ידי תיקון הנזק באמצעות מולקולת RNA שהם הינדסו לטובת השתקה מכוונת של אחד ממרכיבי מערכת האוביקוויטין. לשמחתם, הטיפול באמצעות מולקולה זו שיפר את מצבם של תאי העצב במערכת. צוות המחקר מציע שמולקולת RNA זו תשמש כאבטיפוס לפיתוח טיפולים יעילים למניעת תסמיני אלצהיימר ואולי אפילו לטיפול בחולים.

בשנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית באריזת מולקולות RNA ואספקתם למטופלים. החוקרים מקווים ומעריכים כי עם שינויים קלים בהרכב ואריזה מתאימה תוכל מולקולת RNA זו להניב תוצאות מבטיחות בסביבה קלינית. גילוייהם של חוקרי הטכניון מבהירים את חשיבותה של מערכת האוביקוויטין במניעת אלצהיימר ואת הקשר בין שיבוש במערכת זו להתפתחות המחלה.

חוקרי הטכניון מעריכים כי מעבר לממצאים המוצגים במאמר, הפלטפורמה שפיתחו עשויה לשמש לסריקת תרופות לטיפול או למניעת אלצהיימר אקראי. הם מוסיפים כי פלטפורמה זו תסייע בצמצום הניסויים בבעלי חיים בפיתוח טיפולים חדשים למחלה.

תמונה מדעית. מערכת מודל תלת-ממדית של תאי עצב אנושיים בצלחת. בירוק ובסגול: תאי עצב המבטאים חלבון תקול במערכת האוביקוויטין. כתוצאה מביטוי זה נוצרת הפתולוגיה המאפיינת חולי אלצהיימר – היווצרות צבירי עמילואידים (באדום) מחוץ לתאים

במחקר השתתפו מחאסן סרג’י, אנואר בדרנה וד”ר ירון פוקס וחוקרים נוספים מהטכניון בשיתוף עם חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת מסטריכט שבהולנד ואוניברסיטת גלזגו בסקוטלנד. במימון המחקר תמכו הקרן הלאומית למדע, הקרן הפילנתרופית Schmidt Futures, ושותפות BIRAX ו-Alzheimer Society.

למאמר ב–Nature Communications לחצו כאן

הבעות פנים הן מרכיב חיוני בתקשורת הבין־אישית של האדם. חיוך, לדוגמה, מופיע אפילו אצל תינוקות שזה עתה נולדו, וגם אם הוא עדיין רפלקסיבי ולא רצוני – השפעתו על ההורים ברורה ומיידית. המונח “הבעת פנים” עצמו רומז על כך שתנועות שרירי הפנים מבטאות מצב פנימי – רגשות, מוטיבציות, מחשבות וכיו”ב. יתר על כן, הוא מניח כי תנועות אלה הן אותות שהזולת יודע לפענח ולנבא על פיהם התנהגות עתידית.

השפה העברית עשירה בביטויים המכילים את המילה “פנים”, ועושר זה מצביע על המקום המרכזי של הפנים והבעות הפנים בתקשורת בין בני האדם. דוגמאות בולטות הן ביטויים כגון “נפלו פניו”, “אורו פניה” ו”העמידו פנים”. גם באנגלית ובשפות אחרות מתארים ביטויים דומים רגשות שונים: עצב (Long face), מבוכה (Lose face), זעם (Blue in the face) ועוד.

שמחה ועצב, כעס והפתעה, פחד וגועל – רגשות אלה באים לידי ביטוי בהבעות הפנים שלנו באופן אינטואיטיבי כל כך, שאיננו מרבים לחשוב כמה הן מורכבות ועתירות משמעות. יותר מכך, סביר מאוד להניח שמעולם לא הקדשנו מחשבה להתפתחותן במהלך האבולוציה.

דרווין דווקא הקדיש לכך מחשבה רבה, והעלה את הדברים על הכתב בספרו “הבעות פנים באדם ובבעלי החיים” שראה אור בשנת 1872. בספר זה, שאינו נמנה עם ספריו הנודעים, טען דרווין לראשונה כי הבעות הפנים של האדם הן אוניברסליות ויתר על כן – שאפשר להסבירן באמצעות הבעות הפנים של בעלי חיים.

בשנים האחרונות אומנם התפרסמו מחקרים המבקרים טענות אלה, אולם ניתוחיו היסודיים של דרווין בנוגע להבעות הפנים בבעלי החיים ובאדם ממשיכים לספק בסיס למחקרים מודרניים בתחום.

דרווין הוא שהראה כי רבות מפעולות שרירי הפנים אצל האדם ואצל פרימטים אחרים הן מוּלדוֹת, וכך הסביר מדוע האדם וקרוביו מביעים רגשות דומים בתנועות פנים דומות. להבעות הפנים של האדם, של הפרימאטים ושל יונקים אחרים יש קשרים פילוגנטיים ברורים, אולם אין ספק שאצל הפרימאטים יש להבעות הפנים חשיבות שאין דומה לה בתקשורת בין הפרטים. באדם יש להבעות אלה גם חלק בתפקוד מיוחד במינו – דיבור.

מאה חמישים שנה אחרי ספרו של דרווין נכנסו לעובי הקורה שני חוקרים מהפקולטה לרפואה ע”ש רפפורט – ליאת רוטנשטרייך, סטודנטית לרפואה בשנה השישית במסלול המשולב MD/PhD, וד”ר אסף מרום. השניים ערכו מחקר השוואתי הבוחן את ארכיטקטורת הפנים של הגורילה, השימפנזה והאדם המודרני ופרסמו את הממצאים בכתב העת של FASEB, פדרציית האגודות האמריקאיות לביולוגיה ניסויית.

ליאת רוטנשטרייך

ד”ר אסף מרום

השימפנזה היא היצור הקרוב ביותר לבני האדם מבין היצורים החיים כיום, ושניהם שייכים יחד לקבוצה המכונה הומינינים (hominins). עובדה מעט מפתיעה היא קירבתם של השימפנזים לאדם – קירבה רבה יותר מזו שבין השימפנזה לגורילה ולאורנג, שהם קופי-העל הבאים בסדרה מבחינת קרבתם לאדם.

חוקרי הטכניון השוו את מבנה הפנים של הגורילה לזה של בני אדם ושימפנזים, תוך התמקדות בשרירים המפעילים את הפנים ובייחוד את מחציתם התחתונה. במאמרם מראים החוקרים שארכיטקטורת הפנים של הגורילה היא פרימיטיבית ונבדלת מזו של האדם והשימפנזה, החולקים ביניהם מאפיינים משותפים רבים. מאפיינים מבניים אלה כוללים את המודיולוס (modiolus), שאליו מתכנסות אלומות שרירים שונות השולטות בזווית הפה, ואת שריר הפה המעגלי (orbicularis oris). כמו כן הראו החוקרים שהמבנה המיקרוסקופי של השרירים המותחים את שפתי הגורילה הוא פרימיטיבי, כלומר משותף לה ולקופים רבים אחרים.

מצד אחד, מסבירים החוקרים, המבנים הייחודיים המשותפים לאדם ולשימפנזה עשויים להסביר את היכולות המורכבות של הבעת הפנים במינים אלה. מצד שני, שרירי הפנים של הגורילה פרימיטיביים יותר ודומים יותר לאלה של האורנגוטן, הגיבון, הבבון והמקוק. משמעות הדבר במונחים מקצועיים היא שהאנטומיה שאנו רואים אצל האדם ואצל השימפנזה היא סינאפומורפית – זוהי תכונה ייחודית בקרב הפרימאטים המשותפת רק לשני מינים אלה. משמעות הדבר היא שמבנים אלה התפתחו במהלך האבולוציה של ההומינינים. במילים אחרות, מבנים אלה הופיעו באבולוציה של האדם לכל היותר לפני כ־6 מיליון שנה, גילו של האב הקדום המשותף לנו ולשימפנזים. החוקרים מדגישים כי מחקר נוסף נדרש כדי לחבר את הממצאים האנטומיים עם התנהגותם של הפרימאטים, וכי מחקר כזה צריך לכלול את סביבתם האקולוגית והתבוננות בהבעות הפנים שלהם בזמן התנהגות חברתית.

מעבר לערך המדעי של המחקר מציינים החוקרים כי הבנה מעמיקה של הבסיס האנטומי להבעות הפנים חיונית גם לצורך ניתוחים שבהם משחזרים או משקמים את אנטומיית הפנים, במחקר של רשתות אנטומיות לצורך הבנת הקשרים בין מרכיבי הפנים, לניתוח ממוחשב של הבעות פנים וכן לצורך השוואה בין הבעות פנים של מינים שונים בעזרת Facial Action Coding System (FACS) – שיטה שאותה פיתח הפסיכולוג האמריקני פול אקמן (Ekman) בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת.

החוקרים מודים לצוות הספארי ברמת גן על הסיוע הרב, לד”ר גלעד גולדשטיין ולקרן אור, לטיבור יגר (Tibor Jäger) על צילומי הגורילה ליה וליותם גלעדי על האיורים המצוינים.

שער המגזין המדעי

לקריאת המאמר – לחצו כאן

רינת חדשי גנון, סטודנטית לתואר שני בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, פיתחה בהנחיית דיקן הפקולטה פרופ’ גדי קפלוטו גישה חדשה לשיפור תוצאות בריאותיות בחדרי אשפוז באמצעות אור יום.

רינת חדשי גנון

לאור יש השפעה רבה על בריאות פיזית ונפשית, רווחה ותפקוד אנושי. האור מכוון את המקצב הצירקדי של עֵרוּת ושינה ועל תהליכים נוירולוגיים והורמונליים המשפיעים על בריאותנו.

החיים בחברה המערבית המודרנית מאופיינים בניתוק מאור טבעי. כ-90% מזמננו עובר בתוך מבנים המוארים באור מלאכותי, דבר המשבש את השעון הביולוגי והעלול להוביל לפגיעה במצבנו הבריאותי.

מחקרים קודמים הראו כי שילוב אור יום במחלקות אשפוז מוביל להפחתה בצריכה של משככי כאבים, קיצור משכי-אשפוז, שיפור איכות השינה, הפחתה ברמות דיכאון וסטרס ואפילו ירידה בתמותה.

חוקרי הטכניון פיתחו כלים חדשים ושיטות חדשות להערכת אור היום בחדרי אשפוז ולהנחיית התכנון למען שיפור בריאותם של המאושפזים. לדבריהם, כדי לשפר את זמינותו של אור טבעי במחלקות אשפוז די באמצעים אדריכליים פשוטים יחסית, המשלבים חלונות עיליים, תריסים מתכווננים ומדפי תאורה. הם מדגישים כי הערכת זמינותו של האור הטבעי בתקופות האשפוז חייבת להתחשב בשינויים העונתיים החלים בו במהלך השנה בהפניות השונות.

פרופ’ גדי קפלוטו

חדשי גנון ופרופ’ קפלוטו מעריכים כי המודל שפיתחו עשוי לסייע בהערכת אור היום במרחב הבנוי בהקשרים נוספים ובהם סביבות עבודה ומוסדות השכלה. כך אפשר לשפר את התכנון ולהשפיע לטובה על מצבם הנפשי והפיזיולוגי של המשתמשים, על ערנות וריכוז ועל היבטים כגון תפקוד, בריאות ורווחה.

החלל שנבחר לביצוע המחקר הוא חדר אשפוז זוגי הרווח בבתי-חולים בישראל. טיפוס זה נבחר משום שאור היום הזמין למאושפז אינו מספיק בשל המרחק מהחלון, הפרגודים שבין המיטות ושליטת המאושפז השני, הקרוב לחלון, בווילונות ובתריסים.

כדי לוודא כי הסימולציות הממוחשבות שבוצעו משקפות תנאים אמיתיים בוצעו מדידות עונתיות של אור יום בחדרי אשפוז בבית-החולים סורוקה. מדידות אלה שימשו לכיול (קליברציה) של המודל הממוחשב.

אחד מחדרי האשפוז ששימשו למדידות

המאמר המשותף מציג סמנים ביולוגיים חדשים שיאפשרו לאבחן רעלת הריון מוקדמת בשלב הפרה-סימפטומטי שלה וכך להציע התערבות יעילה יותר שתחסוך חולי וסבל מהאם ומהעובר כאחד. החוקרים מציינים כי הם פועלים לפיתוח סריקות ממוקדות לאבחון מוקדם, לא פולשני, של אותם סמנים ביולוגיים בדם האם או בצוואר הרחם.

את המחקר הובילו הדוקטורנטית ענבל אדמתי והמסטרנט ניב סקרביאנסקיס בהנחיית ד”ר עמית צייזל מהפקולטה להנדסת ביוטכנולוגיה ומזון ופרופ’ עידו שולט מהפקולטה לרפואה ע”ש רפפורט ומהקריה הרפואית רמב”ם. במחקר השתתפו חוקרי הטכניון ד”ר האנה הוכגרנר וד”ר אסנת אופיר ופרופ’ שמחה יגל מבית החולים הדסה.

בתמונה, מימין לשמאל, בשורה העליונה: האנה הוכגרנר, ניב סקרביאנסקיס ופרופ’ עידו שולט; בשורה התחתונה: פרופ’ עמית צייזל, אסנת אופיר, ענבל אדמתי ושמחה יגל

רעלת הריון (preeclampsia) היא מחלה רב-מערכתית מסכנת חיים ואחת הסיבות העיקריות לתמותת יולדות ועוברים. שכיחותה העולמית עומדת על כ-5% מההריונות והיא מאופיינת בשונות רבה בחומרתה ובמאפייניה. במצבים מסוכנים היא עשויה לפגוע בכליות, בכבד, במוח ובאיברים אחרים של האם. הטיפול היחיד כיום הוא לידה יזומה מוקדמת, הוצאת השליה ועימה העובר יגרום לשיפור במצב האם וסיום המחלה.  השליה, המתפתחת במהלך ההיריון, היא מבחינה גנטית איבר של העובר ולא של האם. לדברי הדוקטורנטית ענבל אדמתי, “איבר זה פולש לגופה של האם תוך כדי ‘תמרונים מולקולריים’ המונעים מהאם לדחות אותו. השליה היא עורק החמצן של העובר והיא מספקת לו לא רק חמצן אלא גם את כל חומרי התזונה, את ההגנה החיסונית ואת המשאבים ההורמונליים ומסלקת פסולת מגופו.”

את הדוקטורט בטכניון החלה אדמתי בתקופת ההיריון הראשון שלה. יום אחד, כחודש וחצי לפני מועד הלידה המיועד, היא הובהלה למיון בעקבות כאבים ושם התגלה כי היא סובלת ממופע חמור של רעלת הריון. הצוות הרפואי מיהר להכניס אותה להרדמה מלאה וליילד אותה במצב זה. כשהתעוררה היא גילתה שהיא אם לתינוקת בריאה. בחופשת הלידה היא החליטה שאינה רוצה לחזור לנושא המקורי של תזת הדוקטורט, מחקר בדגי זברה, אלא להתחיל לחקור את המחלה שטלטלה את חייה. “היה לי ברור שזה לא תחום שד”ר צייזל עוסק בו, ותיארתי לעצמי שאצטרך למצוא מנחה אחר, אבל הוא הציע לי להישאר אצלו ולהוסיף את פרופ’ עידו שולט מהפקולטה לרפואה כשותף מהצד הקליני.” תוך זמן קצר הפך פרופ’ שולט למנחה-שותף ועבודת הדוקטורט החדשה של אדמתי נכנסה למסלול.

הרעיון היה להשתמש בכלי המרכזי של המעבדה, שנועד לאנליזה של ביטוי גנים בתאים בודדים, לאנליזה של שליות מהריונות שבהם התפתחה רעלת היריון. “אחד האילוצים בשיטה הזאת,” מספרת אדמתי, “היא שהטכנולוגיה הזאת מצריכה רקמות טריות, וככה מצאתי את עצמי לפעמים נוסעת באמצע הלילה עם צידנית מלאה קרח כדי להביא רקמות שליה מאימהות שזה עתה ילדו.”

חוקרי הטכניון מראים במאמרם כי רעלת היריון אכן נחלקת לשני סוגים שונים מאוד. האחד מתפרץ מוקדם והוא לרוב מסוכן יותר; האחר מתפרץ מאוחר ובדרך כלל יהיה חמור פחות. קיומן של שתי מחלות מובחנות אלה היה ידוע כבר קודם, אולם המחקר הנוכחי הוא הראשון שממפה את שתי המחלות ברמה המולקולרית ומטפל בסוגיית ההטרוגניוּת של המחלה ברמת התא הבודד (single-cell level).

החוקרים בחנו את ההבדלים בין שליה מרעלת הריון מוקדמת כנגד שליה מלידה מוקדמת ללא רעלת, ובמקביל שליה מרעלת מאוחרת לעומת שליה מהריון תקין. חלק מהאתגר היה להבין בדיוק באילו סוגי תאים מתרחשים שינויים, שכן שליה היא רקמה עם כמה עשרות סוגי תאים. ברעלת מוקדמת גילו החוקרים שיבוש נרחב בבקרה הגנטית בכל סוגי התאים בשליה וסימנים של תהליך דלקתי שמקורו בפעילות יתר של הגורמים החיסוניים באיבר זה. לדבריהם, ברעלת מוקדמת תופסת השליה מקום מרכזי בתהליכי המחלה, וזאת בשעה שרעלת מאוחרת מאופיינת במעורבות מועטה של השליה בתהליכים דלקתיים ואחרים.

במחקר תמכה קרן רעלת ההריון באמצעות מענק מחקר ע”ש Peter Joseph Pappas.

למאמר בכתב העת MED  לחצו כאן

זהות עירונית חדשה בעפולה, תעשייה ומגורים באשדוד ועתידו של נחל חדרה – בפרויקטי הגמר בארכיטקטורה ואדריכלות נוף

הגשות פרויקט הגמר בארכיטקטורה ואדריכלות נוף הן רגע השיא בלימודים בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים. הפרויקטים המוגשים הם תוצר של מחקר ותכנון מעמיק ומציעים אפשרות לדמיין שינוי משמעותי במרחב. הפרויקטים המוצלחים בדרך כלל מציגים פתרונות אדריכליים ובמקביל מנצלים את ההזדמנות לבירור תמות מקצועיות וסוגיות קריטיות, רגע לפני שיוצריהם יוצאים לשוק העבודה.

בעולם שבו משבר האקלים מתממש מול עיננו, ובארץ שבה אופני השימוש במרחב הציבורי מעוררים מחלוקות עכשוויות, העיסוק בשאלות הללו הוא קריטי לארגז הכלים המקצועי ומייצר פרויקטים עם פוטנציאל מרתק.

העבודה על פרויקט הגמר מתקיימת במסגרת של ארבע קבוצות סטודיו בארכיטקטורה וקבוצת סטודיו באדריכלות נוף. קבוצות הסטודיו השונות מתמקדות בנושאים שונים: סטודיו מרחב תודעה וקיימות שבמרכזו דיון ביקורתי בסוגיות הסביבתיות העומדות על סדר היום במרחב הישראלי. (מנחים: ארכ’ שמעיה צרפתי, ארכ’ ישי וול. מנחה מחקרי: ד”ר אור אלכסנדרוביץ’). בסטודיו ארכיטקטורה (פרו)אקטיבית רואים בפרויקט הגמר מעבדה ניסיונית לביקורת וחשיבה מחודשת על תהליכי השינוי בסביבה הפיסית, החברתית והפוליטית שבתוכה הם חיים ופועלים. (מנחים: פרופ׳ אורח גבי שורץ, ד”ר דקלה יזהר. מנחה מחקר: ד”ר רונן בן אריה). הסטודנטים יכולים גם לבחור בסטודיו עירוני שמהווה מסגרת לניתוח, חשיבה ועשייה אדריכליים במציאות העירונית הישראלית (מנחים: פרופ’ח אורח אורי הלוי וד”ר איימן טבעוני. מנחה מחקר: ארכ’ עומרי זילכה).

סטודיו נוסף שבמסגרתו עובדים הסטודנטים על פרויקט הגמר הוא סטודיו טכנולוגיה ואדריכלות המשתמש בטכנולוגיות תכנון וייצור עכשוויות כדי לבחון את השפעתם על סוגיות אדריכליות ותרבותיות. (מנחים: פרופ׳ אורח איתן קימל וארכ׳ דוד רובינס. מנחה מחקרי: ד”ר ליאת אייזן). הסטודיו באדריכלות הנוף פעל תחת התמה: מציאות חזון, שינוי – עתיד הנוף הישראלי ואפשר לסטודנטים לבחור פרויקטים העוסקים בעתיד המרחב הישראלי (מנחות פרופ’ח אורחת דפנה גרינשטיין, אדר’ נוף עליזה ברודיא, פרופ’ אורח ברברה אהרונסון ואדר’ הנוף תמר דראל פוספלד. מנחת מחקר: ד”ר שירה וילקוף)

עמיאל ליבלינג מסטודיו מרחב תודעה וקיימות בחר להתמקד בעיר עפולה. הפרויקט שזכה לשם מארג השאריות מתמקד בתפקידו של האוכל בהתפתחות והתנהלות המרחב העירוני. מקרה הבוחן הוא המרכז העירוני של העיר עפולה שתוכננה ב1925 על ידי ריכארד קאופמן. הרעיון לפרויקט נולד כשליבלינג השתתף בהצלת מזון בשוק הסיטונאי בחיפה. “במהלך ההצלה הבחנתי בפוטנציאל הקיים בחצר האחורית של מרחבי המזון בעיר. ראיתי מרחב סמוי מהעין, אנושי, המפגיש בין אנשים שונים שלכולם מטרה אחת – לתת חיים חדשים בפירות ובירקות שנזרקו לפח. בפעולה זיהיתי את הכוח שיש למרחב כזה בתוך העיר, כוח כלכלי, חברתי ועירוני. ואיך בעזרתו ניתן לייצר כלי ליצירת זהות עירונית חדשה. העיסוק באוכל מפגיש בין התכנון הנוקשה והגנרי כיום לייחודיות ויוזמות מקומיות שהתפתחו בעבר.”

תוכנית קאופמן למרכז העיר עפולה כללה מארג שלם של מבנים העוטפים מרחבים ציבוריים פתוחים. כאשר הבינוי כלל מרחב לשוק, אזור מגורים עם משקי עזר ואזורי מפגש וחינוך (בתי ספר חקלאיים). ליבלינג מסביר שעם השנים אותם מרחבים ציבוריים שתוכננו בקפידה ע”י קאופמן התמלאו בסופרמרקטים, וליבה העירוני של עפולה הלך ודעך. לתפיסתו אוכל הוא בעל פוטנציאל למנוע התחדשות עירונית, הוא החזיר לציבור את יתרונותיה של תוכנית קאופמן ושילב אותה עם המציאות הקיימת, תוך כדי התייחסות ליתרונות הכלכלה המעגלית. “אני בעצם ‘מפוצץ סופרים’, אני מתערב בחללי הסופרים ומפרק אותם תוך יצירת מרחב ציבורי חדש לעיר שנותן מקום חדש לשאריות המזון. מרחב זה כולל שימושים תומכים. ביניהם, מטבח משותף, מרחב לחקלאות עירונית ומרחבי לימוד לשימוש מושכל במזון שיכולים לשמש את כלל האוכלוסייה ולהחזיר לעיר את המרחב הציבורי שאבד.”

עמיאל ליבלינג

הסטודנטית רוני הלל מסטודיו טכנולוגיה ואדריכלות בחרה להתמודד עם סוגיה חשובה אחרת – תהליכי המדבור העולמיים והשפעתם על המרחב בישראל. מדבור הוא תופעה רחבה שכוללת תהליכים של פגיעה בקרקעות פוריות בגלל פעילות אנושית כמו כריתת עצים, רעיית יתר וכן הלאה. תהליכים אלה מצמצמים את היצע הקרקעות המתאימות לחקלאות ופוגעים במערכות טבעיות. הלל התמקדה ברצועה הישראלית שעובדת את התהליך ומשתרעת מהנגב לכיוון ים המלח. הפרויקט שתכננה מנסה להתמודד עם התופעה באמצעות תכנון אדריכלי ובניה באמצעות חומר מקומי במקום בטון, דרך שיטות בנייה חדשות המבוססות על המסורתיות. הפרויקט הוא תוצר של מחקר מתמשך של מעבדת MTRL, בראשות פרופ”ח אהרון שפרכר, בו מעורבת הלל ומתמקד בשימוש בשיטות בניה מתקדמות מאדמה.

הלל מסבירה ש”הפרויקט הוא ניסוי שמציע שיטות בניה ואדריכלות כפתרון ידידותי לסביבה. מטרתו להפחית בזיהום ולהטיב עם המרחב המקומי ודייריו המגוונים: האנושיים, כמו גם בעלי חיים והצמחייה.” כדי להבהיר את השימושיות של ההצעה, תכננה הלל אתר התיישבות אקספרימנטלי הכולל מעין מפעל לבניה באדמה, אזור למגורי העובדים, אזור של חקלאות חדשנית ואזור קהילתי משותף. האתר המתוכנן כולל גם מרחב של בתי הארחה וקמפינג כדי לאפשר למבקרים במקום ללמוד על השיטות ולהעלות את המודעות לתחום. הלל מסבירה ש”שיקום הקרקע מתקיים בעזרת החדרה מלאכותית של מים לכמה נקודות בקרקע בהתאם לטופוגרפיה. המים נאספים מהלחות באוויר בעזרת בארות אוויר שמיוצרות מחומר מקומי בתהליך שמתבסס על הבדלי הטמפרטורות בין היום והלילה. במקביל תהליך הבניה מתבסס על גירוי הבקטריות הנמצאות בקרקע באמצעות מזון, כך שהן מקשיחות אותה ומאפשרות להשתמש בה כחומר בניה. תהליך שפותח ביעוץ של פרופ’ מיכאל צסרסקי.”

כל אזור בפרויקט זכה לטיפול אדריכלי ייחודי. מגורי העובדים מייצרים מעין סמטאות ומרחבים למפגש. בחלק זה בעיצוב הפנים נעשה שימוש בחומרים מוכרים כדי לתת לעובדים תחושת בית. לעומתם התכנון של בתי הארחה מדגיש את חווית הנופש והחדשנות של הבניה ומבוסס על מעין גבעות חול. הלל מקווה שבעתיד ישמשו הטכנולוגיות בפרויקט לבניה באזורים צחיחים תוך שינוי דרך החשיבה המקובלת על התאמת הבניה לאקלים.

שגיב חמו, מהסטודיו העירוני בחר להתמודד בפרויקט שלו – רובע ת’– עם אזורי התעשייה העירוניים ובחר באזור התעשייה באשדוד כמקרה מבחן לתכנון המרחב באופן התואם לצרכים העתידיים. “חקרתי את העיסוק העכשווי במרחבים תעשייתיים. יש כיום מגמות של התחדשות עירונית של אזורי תעשייה. בחלק מן המקרים הם הופכים למרחבי מסחר או אזורי הייטק. אבל מבחינתי הם מהווים הזדמנות לבחון את הקשר בין התעשייה לעיר. למצוא כלי תכנון ועקרונות ליצירת מרחב של עירוניות תעשייתית לטובת כולם.”

חמו מסביר שהתעשייה הנוכחית מודעת לצורך להתקדם מבחינה טכנולוגית ומתמודדת על בעיות כמו מחסור בעובדים מיומנים והשפעות סביבתיות. “שילוב של אקדמיה, מחקר וחינוך טכנולוגי עוזר לפיתוח התעשייה ולייעול המפעלים. המרחבים האלה מופרדים בכביש מהעיר ובדרך כלל מוקפים בשטחים חקלאיים בגלל שהם בקצה העיר, אני מציע לשלב אותם בעיר לתכנן מערכת המשלבת שימושים תעשייתיים ומסחר עם דופן עירונית. הפרויקט הוא בעצם מחשבה אחרת על התעשייה ותפקידה החברתי והאקולוגי כחלק מן המרחב העירוני והחברתי.”

החשיבה מחודשת על אזורי התעשייה על פי חמו, מאפשרת לצמצם את טבעית הרגל האקולוגית העירונית ובעיקר לצמצמם את הפסולת. המודל הכלכלי שבבסיס הפרויקט נועד להפחית בשימוש במשאבים מתכלים ובצורך במחזור בעזרת שילוב של מגוון תעשיות המזינות אחת את השניה מבחינת חומרי הגלם. “יש בישראל משבר של מתקני הטמנה ובפרויקט שילבתי מתקני טיפול בפסולת במרחבי התעשייה כדי להגדיל את המודעות וליצור גיוון. -הרעיון להתערבות היה להפוך את אזור תעשייה שמהווה אזור שירות ולהפוך אותו לחלק מהעיר. בפרויקט מתוכנן ציר ירוק אורכי שעליו מתחברים מתקני מחזור הפסולת משולבים במבני הציבור והמפעלים ייהנו מחזית נוספת לרווחת העובדים.”

חמאדה (מוחמד) חידר מסטודיו לאדריכלות [פרו] אקטיבית עסק במסגרת הסטודיו של עיצוב עירוני במרחבי סכסוך. הפרויקט התמקד במרכז העיר לוד ובעזרת מיפויים מגוונים (אדריכליים, היסטוריים, פוליטיים וחברתיים) איתר בעיר את נקודות החיכוך המרכזיות. לוד כיום היא עיר מעורבת עם עבר עשיר. בשנים האחרונות סובלת העיר מחיכוכים בין האוכלוסיות השונות בעיר. חיכוכים שהגיעו לשיא בזמן מבצע שומר חומות. העיר העתיקה הוא המרחב העיקרי שבו מתרחשים החיכוכים בין הכוחות הקיצוניים שמובילים את ההתנגשות בעיר.

בניגוד לתפיסה המקובלת המנסה לצמצם את נקודות הקונפליקט, הפרויקט של חיידר מתמקד באזורי החיכוך מתוך אמונה שאדריכלות יכולה לפתור סכסוכים בעזרת התמודדות גלויה ויצירת מרחבים עירוניים לביטוי תחושות התושבים. חיידר יצר סופרפוזיציה של המיפויים השונים, איתר את הנקודות הרגישות ובעזרת התערבות אדריכלית בנקודות שאותרו, הוא מבקש למשוך מבקרים וליצור פלטפורמה להתמודדות עם הקושי. הפרויקט מחזק את מעמדם של המבנים ההיסטורים בעיר ויוצר רשת של מרחבי מחאה שמהווים מנוע לתכנון עירוני. מרחבי המחאה המתוכננים מותאים לרקמה העירונית שבתוכה הם מתקיימים. בין השאר תיכנן חיידר לצד אחת מהכיכרות המרכזיות בעיר שלוחה של העירייה שנועדה לייצר תשתית דמוקרטית ומרחב לשיתוף ציבור. לב הבניין הוא אולם דיונים הפתוח לרחוב ולאזרחים כדי לעודד השתתפות אזרחית. הפרויקט מציע להסתכל על הסכסוך בצורה אחרת. לא להסתיר אלא לחשוף ולתת לכל אזרח  את המקום בעיר לבטא את המורכבות.

בסטודיו של פרויקט הגמר באדריכלות נוף, בחרה נעה נוימן, להתמודד עם המבנה והמראה הגנרי של השכונות העירונית במרחב הישראלי. הפרויקט שנקרא: משבר זהות, מתמקד בשכונה החדשה המתוכננת בחדרה כמקרה מבחן.  “הפרויקט נולד מתוך ביקורת על השכונות המנותקות שלא מאפשרות אורח חיים עירוני. השכונות שאינן בנות קיימא, מפנות את הגב לעיר ומוטות רכב פרטי עם הפרדת שימושים. מבחינה נופית התכנון של השכונות מייצר אחידות ופוגע בתחושת השייכות של התושבים.” נוימן מדגישה לעומת השכונות האלה, המרכז ההיסטורי של חדרה הוא עירוני וכולל רחובות מסחריים ומרחבים פתוחים לציבור כמו גנים היסטוריים. “ראיתי בפרויקט הזדמנות לחשוב מחדש על התכנון של השכונות החדשות וליצור חיבור תוך הדגשה של המאפיינים הייחודים של חדרה שבאים לידי ביטוי במרכז ההיסטורי.”

על סמך ניתוחים של המרחב יצרה נוימן מעין ארגז כלים ייחודי לעיר הכולל בין השאר מספר טיפולוגיות של צמחייה, מאפיינים ייחודים של התכנון העירוני הכולל את הגריד ופרופורציות הרחובות, וחשיבה על האיכות של הבלוק העירוני “החדרתי”. ארגז הכלים משמש את נוימן בתכנון השכונה החדשה שנמצאת ממערב למרכז העיר וממזרח לכביש החוף. “הפרויקט נועד לייצר מסדרון אורבני רב שימושי. כחלק מן הפרויקט כביש ארבע יהפוך לרחוב עירוני. מבני ציבור יחברו את המרכז ההיסטורי לרכבת והשכונה המתוכננת תתחבר עם היער המקומי תוך יצירת כיכר עירונית עם דופן פתוחה ליער.”

סלמא אבו עוביד בחרה להתמקד במסגרת הסטודיו באדריכלות נוף באזור נחל חדרה. לפרויקט קוראים: מעבר לקו – נחל חוצה גבולות והוא עוסק בנחלים חוצי גבולות וברצון לאתגר את הגבולות הפיזיים ותודעתיים של המרחב כדי ליצר אפשרות לשיקום הנחלים במקביל לשיתוף פעולה של קהילות משני צידי הגבול.

נחל חדרה חוצה את גדר ההפרדה (בדומה ל15 נחלים אחרים במרחב). ליד הישובים באקה אלגרביה ובאקה אלשרקיה וג’ת. בצידה הפלסטיני של הגדר הנחל נקי, זורם באפיקו הרחב ומטופל בעזרת תמיכה של האיחוד האירופאי. לעומת זאת, בצד מידי חורף. “תכננתי שכונה חדשה בין באקה אלגרביה וג׳ת שכוללת הרחבה לשני הישובים עם מרחבים פתוחים שעליהם מתועלות ההצפות. במקביל, בעזרת שיטת האגנים הירוקים יעברו מי הנחל טיהור ויהפכו את חווית הביקור בנחל ואת החיים לידו לנעימה תוך הגדלת השגשוג של המערכות האקולוגיות המקומיות.”

מבחינתה של אבו עוביד הפרויקט הוא הזדמנות לשינוי משמעותי שמתעלה מעבר לטיפול הפיזי בנחל וסביבותיו. החומה יוצרת צלקת בשטח ולדעתה של אבו עוביד ניתן להתמודד איתה באופן שיקרב בין האנשים בשני צידי הגדר. “בזמן שהמים לא יודעים גבולות, האנשים באזור מנותקים. אני מאמינה שטיפול נכון בגדר יכול להפוך את המרחב למזמין ומכוון אמנות ומפגשים. בעזרת תהליך איטי של הרחבת הסדקים בגדר ושימוש באגני טיהור אני מציעה לייצר מרחב חדש ואיכותי תוך מבט על הנחל כמכלול. ככה הטיהור הופך לחוויה מתמשכת שהיא חלק מן החיים ומעודדת שיתוף פעולה. החקלאים הפלסטינים (בבאקה אל-שרקייה) ירוויחו מים נקיים ושטחים פתוחים. גם בתוך הקו הירוק (בבאקה אל-גרבייה וג׳ת) ירוויחו מרחבים בנויים ופתוחים – למשל פארק שיתרום להתמודדות עם אתגרי התכנון וההצפות אשר מגבילות את היישובים כבר שנים רבות.”

סלמא אבו עוביד