טקס יום הזיכרון 24.4.2023
משפחות שכולות, משפחת הטכניון, אורחים נכבדים.
ימי השבוע שתחילתו ביום השואה וסיומו בצפירה המפרידה בין יום הזיכרון ליום העצמאות הם ימים נוראים של חשבון נפש. תחילתם בגורלו של עם ללא מולדת ואחריתם במחיר הנורא ששילמו הורים, אחים, אחיות, סבתות וסבים, חברות וחברים של למעלה מעשרים וארבעה אלף חללים שנפלו במלחמות ישראל ובפעולות האיבה כדי להבטיח את קיומנו בארץ הזאת.
לא במקרה ניצב קיר הזיכרון שלנו, בפניו ניצבתי בשם כולנו לפני שעה קלה, בליבו של הקמפוס. הוא ניצב שם ומסמל את הגלעין העצוב, הקשה והמכביד, שנישא איתנו תמיד: בשמחה ובעצב, בחוצות עיר וגם בד’ אמות. כל שם על קיר הנופלים הוא עולם ומלואו, עתיד שנקטע בטרם עת ולא התממש, והשמות חקוקים בו כדי להזכיר לנו בכל יום ויום, שעה שעה, את אלה שבמותם ציוו לנו את החיים, ואת משפחותיהם וחבריהם ששילמו את המחיר הכבד מכל.
זהו קשר דמים בל ינותק, השתי וערב של רקמת חיינו כאן. בכל פעם שאני חולף על פני הקיר הנורא הזה אני חוזר ומבטיח בליבי ל- 189 בני משפחת הטכניון ששמותיהם חקוקים כאן ובליבנו, לחברים הרבים שאיבדתי לאורך הדרך, למשפחות החללים ולחבריהם – לעשות ככל יכולתי כדי להגשים את ציווים ברוח ערכי מגילת העצמאות וברוח הערכים שאליהם ועליהם חינך הטכניון במשך קרוב למאה שנים דורות של מהנדסים, מדענים, רופאים, אדריכלים ואנשי חינוך. זה הציווי, זה המצפן שלאורו נמשיך לצעוד, ואין בלתו.
השנה אנחנו מציינים 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. מלחמה ש -81 מחלליה מונצחים על קיר הזיכרון הטכניוני.
סגן יהודה מונהייט מחיפה, סטודנט בפקולטה להנדסת מכונות, עזב את ספסל הלימודים כשנקרא למילואים במלחמת יום הכיפורים. יהודה, יליד פולין, היה אוטודידקט מחונן שלמד מתוך צפייה באביו את מלאכת תיקון כלי הרכב ונדבק בחיידק הנדסת המכונות. הוא למד בעצמו לבגרויות והשתתף כחייל סדיר במלחמת ששת הימים שאחריה התחיל את לימודיו בטכניון. בזמן הלימודים נשא לאישה את חברתו, רבקה והקים משפחה צעירה בזמן שהוא לומד ועובד בעבודות שונות, בין השאר גם כאסיסטנט בפקולטה. בעקבות לימודיו בטכניון עבר יהודה לחיל ההנדסה בצה”ל ומונה למפקד דוברה. עם פרוץ המלחמה התייצב יהודה ביחידתו והשתתף בצליחת התעלה – צליחה שבמהלכה נפגעה הדוברה שעליה פיקד והוא נהרג. הוא הותיר אחריו אישה – רבקה, ובן – אורן, שנולד שלושה ימים אחרי נפילתו, שניהם נמצאים עימנו כאן היום. הוא הניח הורים, אחות ושני אחים.
כמותו, גם רב סרן רפאל (רפי) לב, מקיבוץ יגור, טייס בחיל האוויר ובוגר הפקולטה לפיזיקה, נקרא להשתתף כטייס סקייהוק בקרבות הבלימה ברמת הגולן. רפי שהפסיק את לימודי המגיסטר שלו בגלל הקריאה למילואים, נפל כשמטוסו נפגע מטיל קרקע אויר. הוא הותיר אחריו אישה, שתי בנות ובן שנולד שמונה חודשים לאחר נפילתו. מנחהו של רפי, ד”ר יעקב דר, ערך את עבודת ה”מגיסטר” שהכין רפי והגיש אותה לטכניון. בטקס חלוקת התארים מטעם הטכניון, שנערך בקיץ של שנת 1974 הוענק לרפי לאחר מותו תואר “מגיסטר” בפיזיקה גרעינית בהצטיינות. התעודה ניתנה למשפחתו.
קרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים שבהם השתתפו יהודה ורפי היו משעותיה הקשות של מדינת ישראל. שבוייה בקונספציה שגוייה ויהירות, הופתעה מדינת ישראל, וזכורים דבריו של שר הביטחון משה דיין לאחר קריסתו של קו המעוזים ונפילתם של חיילים רבים והליכתם של אחרים בשבי, על חורבן הבית השלישי.
אבל במסירות והקרבה ובמחיר נורא של 2656 הרוגים ו 7251 פצועים התגברנו כעם, וסיימנו את המלחמה בניצחון. לחמנו יחד בשם ההיסטוריה שהובילה להקמת מדינת ישראל ובשם החזון המגולם במגילת העצמאות. לחמנו יחד כתף אל כתף באותה מלחמה ובאלה שבאו לפניה ואחריה, דתיים וחילוניים, תומכי ימין ותומכי שמאל, גברים ונשים, בני אשכנז ובני קהילות המזרח. אותו “יחד” ואותה שותפות הם ציוויים של הנופלים אלינו – החיים. בימים אלה שבהם הרקמה הרופפת המחברת בינינו מחשבת להיקרע תחת מהלכים חפוזים המאיימים לשנות את פניה של מדינת ישראל ואת הברית ביננו לעד הם קוראים לנו מהחווה הסינית ומעמק הבכא, מהרי הלבנון, משער הגיא ומשדות הנגב והגליל: הרפו, רפאו את השסעים, עיצרו לפני שיהיה מאוחר.
וביום הזיכרון הפרטי שלי, כשאני ניצב מול קיר הזיכרון אני רואה את פניו של רס”ן משה ויטנר חברי לטייסת, יליד חיפה וסטודנט בטכניון, חייכן ואופטימי תמיד ששרת כקברניט יסעור במילואים. בעשרה במאי 1977 התרסק מסוקו במהלך תרגיל בבקעת הירדן. 44 לוחמים מגדוד 890 ועשרה אנשי צוות נספו בתאונה הידועה כאסון הנ”ד, מהאסונות האוויריים הגדולים שידעה מדינת ישראל.
ואני נזכר גם בחיוכו של רס”ן אילן קאופמן, יליד פתח תקווה, טוב לב וחכם. אילן היה סטודנט לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון ושרת כטייס במילואים. בליל העשרים ושניים לאפריל 1990, לאחר שהנחיתו כוח צנחנים מגדוד 202, במהלך טיסת ניווט באזור מבוא שילה פגע הרוטור של המסוק המובל בזנבו של המסוק המוביל ושני המסוקים התרסקו. בהתרסקות נהרגו 6 אנשי צוות ואיש צוות שביעי נפטר מאוחר יותר בבית החולים.
אני נזכר בהראל אלתרמן חברי כאח לי, ובירון ספרא, באברהם שינדלר, במשה תבו, בשוקי לבנת, בחנוך פרלמן, בחגי קושט, בגדעון חנון, ובשי צפוני כולם צעירים, טורפים את החיים ומצפים לעתיד.
הזמן אינו מפחית מהכאב ומהשכול, וגם ההתכנסות השנתית שלנו כאן, מול קיר הזיכרון, לא תוכל לעשות זאת. עם זאת, זו הזדמנות מיוחדת שלנו כקהילה וכחברה להזכיר לעצמנו עד כמה כבד מחיר החיים כאן, לחבק את משפחות הנופלים ולהבטיח להן כי גם בעתיד לא נשכח את קורבנן. זו ההזדמנות שלנו להוקיר את זכר הנופלים ולחדש כל שנה את הנדר לצקת עוד ועוד משמעות בקורבנם. ואם נצליח לעשות זאת, נדע שקיימנו את צוואתם.
יהי זכרם ברוך.
