נורית פלד-קירשטיין
בתקופה האחרונה, מאז היבחרה לתפקיד דיקנית הפקולטה להנדסת חשמל ומחשבים ע”ש ויטרבי, מקבלת פרופ’ עדית קידר ברכות מכל עבר. לצד הערכה רבה לתפקיד הרם, הנושא אחריות גדולה לשימור מצוינות הפקולטה ולהצעדתה לצמיחה רבה אף יותר, הדיקנית הנכנסת גם זוכה להערכה על היותה האישה הראשונה שמאיישת את התפקיד.
פרופ’ קידר, מבחינתה, מבקשת להמתין עם הסופרלטיבים גם אם הברכות מבורכות בעיניה. . “יופי שנבחרתי,” היא מחייכת, “אבל קודם שאעשה משהו. בואו נחכה להישגים.”
“הישגים” אינו מונח זר לפרופ’ קידר, שהיתה בעבר סגנית הדיקן לתארים מתקדמים ועמדה בראש תוכנית המצוינים של הטכניון. לאחר שלושה תארים באוניברסיטה העברית בירושלים ופוסט דוקטורט ב-MIT בארצות הברית היא נכנסה בשערי הטכניון בשנת 2002 ומאז היא פה – חברת סגל שחוקרת, מלמדת ומגיעה להישגים מרשימים.
תחום מחקרה של פרופ’ קידר, המשלב עבודה תאורטית עם יישום מעשי, מתמקד בחישוב מקבילי וחישוב מבוזר. היא חוקרת אינטראקציות בין דברים שקורים בו זמנית – כיצד מסנכרנים פעולת מחשב חזק עם כמה מעבדים (או ליבות) ואיך גורמים למעבדים לתקשר ביניהם. למעשה, לדבריה, היא עוסקת בחלוקת עבודה.
אולם אל תיתנו להישגים לבלבל אתכם. מי שזכה לעבוד לצדה של פרופ’ קידר, לחקור איתה או ללמוד ממנה יודע היטב כי ראייתה את מושג ה”מצוינות” רחב הרבה יותר מהישגים מחקריים ופריצות דרך מדעיות, מהכשרת דורות של סטודנטים מצוינים והגשמת החזון שהיא מייעדת לפקולטה. אבני יסוד הכרחיות למצוינות, לשיטתה, הן יחסי אנוש מעולים, אווירה נעימה והשאיפה שכל אחד מבאי הפקולטה, מחברי סגל ועד סטודנטים, ירגיש בבית.
פרופ’ עדית קידר הגיעה לטכניון מבחוץ. “בחודש מרץ הקרוב אהיה בטכניון 20 שנה, אבל בגלל שלא גדלתי פה אלא באוניברסיטה העברית אני קצת אאוטסיידר.”
את עדיין מרגישה אאוטסיידרית אחרי 20 שנה פה?
צילום: רמי שלוש
“אני עדיין לא מאלה שגדלו בטכניון, אבל מאידך, אני חושבת שזה מאוד חשוב שאנשים יעברו בין מוסדות אקדמיים ויביאו קצת רוחות מבחוץ, ממקומות נוספים, ולא שהכל יהיה מעורבב בתוך עצמו. רוב חברי וחברות הסגל שלנו עשו פוסט דוקטורט בחו”ל אז הם מביאים רוחות אחרות משם. אני עצמי חקרתי ב-MIT ארבע שנים וספגתי שם את התרבות הארגונית, האקדמית והמחקרית, וזה חלק ממה שאני מביאה איתי למחקר, להוראה ולתפקיד החדש.”
התפקיד החדש מזמן לפרופ’ קידר אתגרים שאפתניים שהיא נערכת לקראתם בציפייה. “אנחנו כל הזמן גדלים,” היא מספרת, “ויש עלינו לחצים מהתעשייה לגדול יותר ויותר, משום שאנחנו המנוע של תעשיית ההייטק הישראלי, אבל אנחנו לא יכולים לעמוד בעומס הזה מבחינת כמות הסגל שיש לנו. ראית את המספרים – 2,000 סטודנטים על 55 חברי סגל. כך אי אפשר לתת יחס אישי כמו שהיינו רוצים וטיפוח פרטני כפי שהיינו שמחים. לכן, למרות העובדה שהסגל גדל בשנים האחרונות, אנחנו זקוקים לחברי סגל נוספים, והתעשייה לוחצת שנגדל עוד.”
לדבריה, “יש פה לחצים סותרים. מצד אחד, אם נקבל יותר מועמדים – הסטודנטים יהפכו לאנונימיים. מצד שני, התעשייה משוועת לאנשים. בשנים האחרונות נכנסו עוד חברות חומרה לארץ, ויש היום ביקוש אדיר למהנדסי חשמל ומחשבים. אנחנו מספקים את הבוגרים הכי מצוינים בארץ בנושאים האלה, ואנחנו לא מספקים מספיק. זה אתגר גדול שצריך לראות איך פותרים אותו ואיך מכשירים את המהנדסים של הדור הבא.”
פרופ’ קידר מספרת ש”יש סטארט-אפ מצליח שיצא מהפקולטה שלנו, חברת ספידאטה שהקימו יואב עציון, חבר סגל משותף אצלנו, יחד עם דני וויצחוב שסיים אצלו דוקטורט ושנבחר לאחרונה בעיתון ‘דה-מארקר’ לאחד מ-40 הצעירים המשפיעים בארץ. זו דוגמה לחברה שיצאה מאיתנו, אבל גם הם זקוקים למהנדסים.”
הדיקנית הנכנסת יודעת היטב כי הפתרון טמון בסגל הפקולטה. “אחד האתגרים שלנו הוא להמשיך לגייס את חברות הסגל וחברי הסגל המצוינים ביותר,” היא אומרת. “ברגע שאנחנו מצליחים לגייס חברי סגל מצוינים, אני חושבת שאנחנו אלופים בלתת להם את התנאים הטובים ביותר להצליח. יש פה סטודנטים מעולים, יש פה מעבדות מדהימות, צוותי מעבדות מעולים, תשתיות טובות, ובנוסף בונים עכשיו בניין חדש. חברי הסגל שמגיעים לפה מקבלים את כל התנאים לשגשג, בין אם מדובר בחברת סגל שהמחקר שלה רץ על תוכנה וכל מה שנחוץ לה זה שרת, ובין אם זה חבר סגל שצריך מיקרוסקופ אלקטרוני במיליוני דולרים. כל אלה מתאפשרים גם בזכות התמיכה של הטכניון וגם בזכות התרומות שאנחנו מקבלים, כך שכאמור התנאים להצלחה הם מצוינים, אבל זה תמיד מאתגר להביא לפה אנשים מעולים, וזה אחד האתגרים המשמעותיים שלנו.”
ספרי על חברי הסגל הצעירים.
“יש לנו צעירים פנומנלים. אני מסתכלת על הצעירים וממש מחייכת ואומרת לעצמי, ‘איזה כיף שהאנשים הללו יהיו שדרת הניהול של הפקולטה בעוד עשר שנים ויובילו אותה הלאה.’ גייסנו חברי סגל מעולים בשנים האחרונות אבל אנו שואפים להמשיך להתפתח ולגייס עוד חוקרים מעולים, והאתגר שלי כדיקנית יהיה לגייס אנשים מצוינים נוספים בשנים הקרובות.”
“דוקטורט זו חוויית צמיחה אישית שאין שנייה לה”
“אין תחליף להכשרה שמקבלים פה,” קובעת פרופ’ קידר. “זו חוויה אחרת לגמרי ללמוד הנדסת חשמל ומחשבים במקום שבו נמצאים המומחים הגדולים בעולם והחידושים המתקדמים בתחום שמתפתח היום בקצב מסחרר. יש חידושים טכנולוגיים בכל הרמות, החל בחומרים שמשתמשים בהם – בין אם כדי לבנות התקנים יותר יעילים, חסכוניים ומהירים, ובין אם אלקטרוניקה גמישה או תשתיות למחשוב קוונטי. כל הזמן מפתחים דרכים חדשות לתכנן ולייצר רכיבים אלקטרוניים ואופטואלקטרוניים ננומטריים, מתכננים ארכיטקטורות חדשות – והכל בשיתוף הדוק עם התעשייה. בעקבות הגידול בבינה המלאכותית, הדבר משפיע גם על האופן שבו מתכננים מחשבים, והיום מתכננים ובונים מחשבים באופן מותאם לאפליקציות החדשות שהן מאוד משמעותיות בשוק בעידן נתוני העתק (ביג דאטה). עידן נתוני העתק מחלחל לכל הרמות, כך שיש לו השפעה מאוד גדולה גם על האופן שבו בכלל בונים את המחשב.
“אנחנו עוסקים בתחומים מגוונים הקשורים לנתוני עתק. יש לנו הרבה חוקרים שעוסקים בנתונים כאלה גם אחרי שהמחשב בנוי; כיצד מריצים עליו את האלגוריתמים, איך מנתחים את המידע, מה הבסיס המתמטי של ההבנה של הנתונים, אילו יישומים אפשר לעשות עם זה. היום מגוון היישומים אדיר – עיבוד אותות רפואיים, עיבוד של תמונות ושל דיבור, ראייה ממוחשבת, רובוטיקה ועוד. המון דברים.”
אף שהפקולטה להנדסת חשמל ומחשבים היא הפקולטה המובילה המבוקשת ביותר בתחומה, היא מתמודדת עם הבעיה של “חטיפת סטודנטים” על ידי שוק ההייטק הרעב למהנדסים רעננים. “גיוס דוקטורנטים הוא אתגר בפני עצמו,” מספרת פרופ’ קידר. “כיום המשכורות בתעשייה הן עצומות ומאוד קשה לאנשים לעמוד בפני זה.”
צילום: רמי שלוש
מנסים לחטוף אותם אחרי התואר השני?
“מנסים לגייס אותם עוד לפני סיום התואר הראשון. הבעיה שלנו מתחילה שם. מפתים אותם לבוא לעבוד כך שלא יסיימו את התואר הראשון, לא יירשמו לתואר שני, לא ימשיכו לדוקטורט. בכל השלבים הללו מציעים להם משכורות עתק, בייחוד למצוינים שבהם.”
מה יש לך לומר לסטודנטים שמתלבטים בסוגייה?
“לא רק אני – אנשים שעשו דוקטורט אצלי וגם אצל קולגות שלי אומרים שדוקטורט הוא חוויית צמיחה אישית שאין שנייה לה. לכן, כל אחת ואחד שמסוגלים לעשות את זה חייבים את זה לעצמם. כשמציעים לך הרבה כסף את לא תמיד רואה את זה, אבל בחברות טכנולוגיות יש תקרת זכוכית לאנשים בלי דוקטורט. חלק גדול מהשכבה המובילה של חברות טכנולוגיות, במיוחד גדולות, מורכבת מאנשים עם דוקטורט. מעבר לזה שכיף פה – זו חוויית צמיחה. ללמוד להיות חוקר, ללמוד להגדיר בעיות, למפות שטח – להבין מה נעשה, מה עוד חסר, לחדד את השאלות שעדיין פתוחות ולהבין מה פתיר ומה לא, לדעת איך לגשת לאתגרים. אלה כלים שלומדים אותם במחיר של הרבה תסכולים. יש במחקר שלבים של כישלון שצריך להתגבר עליהם, למנף אותם להצלחה ולצמוח מהם.
“כך שהאתגר שלנו היום הוא שמצד אחד התעשייה משוועת לאנשים שאנחנו מכשירים, ומצד שני מתחרה איתנו עליהם עוד לפני שהם מסיימים ללמוד. זה הפרדוקס. אבל דווקא מפני שאנחנו המנוע של עתיד התעשייה בארץ, אם יסיימו אצלנו דוקטורנטים מעולים, הם יובילו את התעשייה הישראלית למקום גבוה יותר.”
לדבריה, “ב-20 השנים שאני בפקולטה עלינו מכ-30 דוקטורנטיות ודוקטורנטים לכ-130, כלומר אנחנו במגמת עלייה מתמדת, ועם זאת אני חושבת שעתיד ההייטק הישראלי יהיה יותר ורוד אם יותר אנשים מוכשרים יעשו דוקטורט. הדבר יתרום גם לאקדמיה, בכך שחלקם יצטרפו כחברות וחברי סגל. אז כן, אנחנו גדלים ואנחנו צריכים להמשיך לגדול.”
“יחסי האנוש פה מאוד טובים וזה מאוד חשוב לי אישית, אבל לא רק לי”
“אני מקווה שכולם מרגישים שזה הבית שלהם,” אומרת פרופ’ קידר. “הפן של יחסי האנוש תמיד היה לי מאוד חשוב, אם זה בתוך קבוצת המחקר שלי, אם זה ביני לבין הסטודנטים ואם בין הסטודנטים לבין עצמם. לפני כן הייתי סגנית הדיקן לתארים מתקדמים וגם אז עבדנו בנועם כצוות, עם הרכזות לתארים מתקדמים וגם מול הסטודנטים לתארים מתקדמים. אנחנו משתדלים לראות את הסטודנט ותמיד היה לי חשוב שהסטודנטים ירגישו בבית, שהם ירגישו נוח לפנות לצוות ואלי. זו רוח הפקולטה כבר הרבה מאוד שנים. יש לנו צוות מנהלי מדהים שמסביר פנים לסטודנטים.”
לדבריה, “אחת המטרות של הפקולטה היא לגרום לאנשים להרגיש נוח, להרגיש בבית ולתת להם יחס אישי ככל האפשר כשהם פונים לרכזות, גם אם אלה שתי רכזות על 2,000 סטודנטים. בתארים מתקדמים זה יותר אינטימי – שתי רכזות על 450-400 סטודנטים.
“גם במעבדות שלנו יש צוות שמחזיק את השדרה של הפקולטה בהוראה ובמחקר, ותמיד באווירה מאוד חיובית. בסך הכל, הסטודנטים אוהבים להיות במעבדות, ואנשי צוותי המעבדות אוהבים את העבודה פה ומרגישים פה בבית.
“אני חושבת שבניגוד לתדמית שאולי יש לנו בחוץ, יחסי האנוש פה מאוד טובים, וזה מאוד חשוב לי אישית אבל לא ייחודי לי. זה ה-DNA של המקום.”
איך הסטודנטים שלך מגיבים לתפקיד החדש?
“לסטודנטים שלי קצת קשה עם זה שאני עוזבת אותם.”
תמשיכי ללוות בפועל סטודנטים?
“כן. יש לי כרגע שישה סטודנטים, ארבעה דוקטורנטים ושני מאסטרנטים. הם רגילים שהמנחה שלהם זמינה תמיד, אבל אין ברירה – הם יצטרכו להתרגל להיות יותר עצמאים. אני עדיין פה אבל יהיה לי פחות זמן.”
אם הייתי מראיינת אותך בסוף הקדנציה – מה יהיה הסיכום האידיאלי מבחינתך?
“אני רוצה להיות בסוף הקדנציה במצב שקלטתי חברי וחברות סגל חדשים מעולים, שקידמתי את חברי הסגל הצעירים שכבר נקלטו וזכו להישגים מרשימים ולפרסים, ושמספר הדוקטורנטים והדוקטורנטיות שלנו ימשיך לעלות. בנוסף, הייתי רוצה לספר בסוף הקדנציה שהמעמד הבינלאומי שלנו איתן, שחיזקנו את הקשרים עם התעשייה ושיש לנו שיתופי פעולה הדוקים נוספים איתם. וכמובן, הייתי שמחה לדעת שכולם מרגישים פה בבית.”
