“היינו בין מועדי ב’ וחיכינו למסיבה הזאת המון זמן,” אומר טל. “באירועים האלה המיקום מתפרסם רק כמה שעות לפני פתיחת המסיבה, ואנחנו קיבלנו אותו בשבע בערב. העמסנו ציוד קמפינג ויצאנו מחיפה במכונית של אבא של עומר.”
בכניסה למסיבה, לדבריהם, הייתה אבטחה כבדה. הם ישבו קצת בחוץ, דיברו ושתו, ובסביבות השעה 3:00 בלילה נכנסו פנימה.
את השעות הספורות שהספיקו להעביר במתחם המסיבה הם תיארו כמהנות במיוחד, בסביבה מלאה בצעירים מלאי שמחת חיים. מטח הטילים של 6:30 תפס אותם בהפתעה גמורה. “זאת הייתה הפצצה מסיבית מהרגע הראשון,” אומר טל. “הבנו שקורה כאן משהו חריג והתקפלנו בלי לארוז את האוהל ואת הציוד.” כשהגיעו לחניון הם תפסו מחסה בין המכוניות והמתינו כחצי שעה להפוגה קלה בירי כדי להיכנס למכונית ולצאת מהמתחם.
מימין: עומר, גל וטל
“אני נהגתי כי הייתי הכי ערני וצלול,” אומר גל. “זה היה שביל עפר עמוס מאוד, פקק אחד ארוך, אבל הצלחנו לצאת ממנו ולהגיע לכביש הראשי, ושם היינו צריכים להחליט האם לפנות צפונה לכיוון בארי או דרומה לכיוון רעים. מאחר שהפקק צפונה היה ארוך, טל הציע שניסע לרעים, המקום הכי קרוב, כי הרגשנו כמו מטרה נייחת ורצינו להגיע כמה שיותר מהר למרחב מוגן. בשלב זה התחלנו לשמוע ירי מקלעים אך עדיין לא הבנו מה קורה סביבנו.”
“גם במהלך הנסיעה ירי הרקטות לא הפסיק,” אומר טל. “עכשיו אנחנו יודעים שהפקק צפונה נוצר כתוצאה ממחסום שהקימו המחבלים שירו לכל עבר, ושאם היינו פונים צפונה היינו נתקלים בהם והמצב היה נראה אחרת לגמרי.”
השער של קיבוץ רעים היה פתוח והם נכנסו פנימה בחיפוש אחר מקום מוגן. לרגע הם התלבטו אם להיכנס למיגונית בכניסה לקיבוץ אבל החליטו להמשיך בחיפושים. מאוחר יותר הם גילו כי באותה מיגונית מצאו רבים את מותם.
הם חיפשו אחר מקום מוגן להסתתר בו מפני הטילים בין בתי הקיבוץ כשלפתע טלי, תושבת הקיבוץ, שמעה אותם ופתחה את חלון ביתה. “ביקשנו ממנה את המפתח למרחב המוגן סמוך לביתם,” מספר גל. “בעלה, חיים, פתח לנו את בית הכנסת של הקיבוץ, שמשמש גם כמרחב מוגן. הוא אפילו השאיר לנו בקבוק מים שיהיה לנו לזמן השהייה שם. תיארנו לעצמנו שזה עניין של 20 דקות ונצא לדרכנו.”
כך קרה שב-7:20 לערך הם נכנסו לבית הכנסת בלי לתאר לעצמם שייאלצו לשהות שם 13 שעות.
“כשנכנסנו לבית הכנסת התקבלו ההתראות על חדירת מחבלים לאיזור,” מספר עומר, “גם בשלב הזה עדיין לא הבנו את גודל האירוע. כשאומרים חדירת מחבלים אף אחד לא מתאר לעצמו שמדובר בכזה היקף. ציפינו לחמישה, עשרה, עשרים מחבלים. רק כשהתחילו להגיע הסרטונים מהאירועים באיזור, והתחלנו לשמוע ירי מסיבי בסמוך אלינו, הבנו שמדובר במשהו אחר לגמרי.”
הם מיהרו לכבות את האור בבית הכנסת ולאבטח את הדלת ואת החלון. “טל וגל החזיקו את הדלת ואני התכוננתי לזנק על מי שינסה לפתוח את הדלת מתוך מחשבה שאו שאני מצליח לנטרל אותו או שהלך עלינו.”
לאורך היום שמעו השלושה את המחבלים מפטרלים מחוץ לבית הכנסת. .”בסביבות השעה 10:00 הם שתו מהכיור שהיה ממש מחוץ לדלת,” מתאר טל. “שמענו אותם מדברים ביניהם בערבית, את הצעדים שלהם מבעד לדלת בית הכנסת.”
מימין: עומר, גל וטל
להפתעתם, המחבלים לא ניסו להיכנס לבית הכנסת. לאורך שהותם שם הם ירו פעמים רבות על המבנה, שלמזלם של הסטודנטים ספג את הכדורים מבלי שחדרו פנימה. בסביבות 17:00 נפלו הרשתות הסלולריות, ובמשך כשעתיים היו מנותקים מהעולם החיצון, לאחר שממילא השתמשו בטלפון אחת לשעה רק כדי לשלוח סימן חיים למשפחה. לאחר 13 שעות בבית הכנסת בהם שמעו ירי ופיצוצים ללא הפסק, תוך ידיעה שכל רגע עלול להיות האחרון, הגיעה כיתת הכוננות של הקיבוץ וחילצה אותם לביתם של טלי וחיים.
כשנותק איתם הקשר, אבא של גל, מתנדב במשטרה, החליט לרדת דרומה ולהגיע לקיבוץ. כשהוא הצליח להיכנס הם כבר שהו בביתם של טלי וחיים. “הוא העלה לנו את המורל לגמרי,” מספר עומר. “הוא הגיע עם אקדח ככה שיכולנו לעשות איתו משמרות. הרגשנו קצת יותר בטוחים.”
בשעה 3:00 לפנות בוקר הגיע כוח “כפיר” שסרק את בתי הקיבוץ, אבל האישור להתפנות הגיע רק ביום ראשון ב-9 בבוקר.
“הנסיעה החוצה מהקיבוץ הייתה סוריאליסטית לגמרי,” מספר עומר. “תרמילים על הרצפה, רכבים שרופים, טילי RPG על הכביש, גופות מוטלות בצידי הדרך, בתים הרוסים – איזור מלחמה של ממש. גם הרכב שלי חטף רסיס.”
עוד לפני שהספיקו להגיע לביתם הגיעו צווי ה-8 של גל (קצין בגבעתי) ועומר (קצין בהנדסה קרבית). לאחר שחבריו גויסו החליט טל לחתום על טופס ההתנדבות למילואים וביום ראשון גויס גם הוא. הוא משרת ביחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים. “בתפקיד שלי אני עוסק בשימור הלגיטימציה הבין-לאומית של צה”ל בלחימה. אני משרת כקצין אוכלוסייה של חטיבה מתמרנת ומתעסק בעיקר באירועים שקשורים למפגשים עם האוכלוסייה העזתית בשדה הקרב.”
שלושת הסטודנטים עדיין במילואים, ולדברי עומר, “כרגע אנחנו מתמקדים בלעזור ולתרום למדינה במה שאפשר. אם יש משהו שאני לוקח איתי מהחוויה הזאת זה הערכה מחודשת לחיים. אתה לא יכול שלא להבין כמה החיים הם שבריריים ואני מרגיש בר מזל על כך שאם כבר עברתי את האירוע הזה, אלה האנשים שאיתם הייתי.”
חיים וטלי
טלי היא ילידת רעים, וחיים גר איתה שם כבר כמעט חמישים שנה. היא עבדה עד לאחרונה במזכירות הקיבוץ והוא החשמלאי של רעים. שתיים מבנותיהם גרות ברעים והשלישית לומדת בבאר שבע. בבית נשארו רק הם והחתולים. “באחת ההפוגות בין המטחים יצאתי החוצה,” מספר חיים, “ופתאום אני רואה אותם. שאלתי אותם: ‘מה אתם עושים כאן?’ והם הסבירו שנמלטו מהמסיבה. נתתי להם מים ושוקולד, ליוויתי אותם למקלט ואמרתי להם לא לפתוח לאף אחד. החלפנו מספרי טלפון כדי שנוכל לתקשר בזמן שהם שם. בבוקר טלי הכינה לכולם שניצלים וביקשתי מהרבש”צ שלנו להוציא אותם בדרך מילוט. מבחינתי, כל אותן שעות, הם היו הילדים שלי.”
כעת טלי וחיים נמצאים עם רוב תושבי הקיבוץ במלון באילת – “כשאמרו לנו להתפנות חשבנו על כמה ימים, אז יצאנו עם טיפה תחתונים וגרביים. מאז עברו חודשיים, ובקרוב אנחנו אמורים לעבור למבנים בתל אביב, שחברת הייטק פינתה עבורנו לשנה שלמה.”
לכתבה בישראל היום – לחצו כאן
