אלפי חיילים נפצעו מאז השבת של השבעה באוקטובר, בהם גם סטודנטים בטכניון. אחד מהם, נאור אילוז, סטודנט בפקולטה להנדסת אווירונוטיקה וחלל, נולד במרכז הארץ וגדל במצפה רמון – “שם חוויתי את כל הילדות שלי. הייתי ילד שובב. בחטיבת הביניים למדתי בבית ספר חרדי שכיום אני יודע שפעל ללא רישיון, וממש לא קיבלתי בסיס לימודי טוב.” בתיכון הוא למד בישיבה התיכונית ‘אור עציון’ ושנתיים בפנימייה צבאית. “בכיתה י’ העבירו אותי להקבצה של ‘השואפים’, שם למדו ל-3 יחידות במתמטיקה. ממש התעצבנתי והחלטתי שאני פשוט מתיישב בכיתה של 5 יחידות. ניסו להוציא אותי. קראו למנהל. אפילו תפסו אותי מעתיק במבחן הראשון, אבל נתנו לי הזדמנות ובמועד ב’ הוצאתי הכי גבוה. בכיתה י”ב השלמתי פיזיקה בבית ספר חיצוני, ובזכות ההשקעה בשנתיים האחרונות של התיכון אני היום לומד בטכניון, בפקולטה להנדסת אווירונוטיקה וחלל.”
נאור אילוז עם פרופ’ טל שימא דיקן הפקולטה לאוירונוטיקה וחלל בבית החולים
פאסט פורוורד למלחמת חרבות ברזל: אילוז, ששירת בסדיר כחובש קרבי בחיל ההנדסה, גויס למילואים בצו 8 כחובש במחלקת הסיור של פלוגה מסייעת 198. בבוקר ה-8 בנובמבר, חודש ויום לאחר שהחלה מתקפת החמאס על ישראל, יצאה לדרך פשיטת פתע של צה”ל על מוצב 17 של החמאס. הפשיטה, שהתבססה על מידע מודיעיני שכלל מנהרות ועשרות פעילי חמאס במרחב היעד, שילבה התקפות מהאוויר, כלים הנדסיים, טנקים וכמה גדודי חי”ר וכוחות נוספים.
“המסייעת צברה ביטחון בשטח בימים רבים של לחימה,” אומר אילוז, “ולכן וקיבלנו את הזכות לעמוד בראש הכוחות הרגליים בפשיטה הזאת. בסביבות 9:45 הגענו למבנה הראשון וזיכינו אותו כדי לחפות על ציר מרכזי שחצה את המקום.”
המבנה היה בנוי משלוש קומות וגג. המחלקה של אילוז הוצבה בקומה השלישית ומחלקה נוספת בקומה השנייה. השהייה בו תוכננה להיות קצרה, אבל כל תוכנית היא בסיס לשינויים.
תוך זמן קצר נפגע א’, אחד החיילים, ואילוז, הסמכות הרפואית בשטח, הורה להעבירו לחדר פנימי והצטרף אליו. בשעה 10:10 נשמע צרור ירי ארוך מתוך הבית ואחד החיילים צעק שזיהה מחבל עם RPG. כעבור שתי דקות החל ירי לחייל ששמר על הכניסה לבניין. המפקדים ערכו הערכת מצב והוחלט שהמחלקה של אילוז תצא למתקפת נגד על הבית של המחבלים.
“מכיוון שא’ עדיין היה מסוחרר ובלי איזון הוחלט שרק אני והוא נישאר בקומה השלישית באותו חדר פנימי. המחלקה יצאה להתקפה על הבית, המחבל חיכה להם בגרם המדרגות וזרק רימונים לעברם. הראשון לא התפוצץ אך השני התפוצץ וכמה חיילים נפצעו בדרגות שונות. הם רוכזו במחסן סמוך.”
נאור בשירות המילואים
בינתיים ספג גם הבניין הראשון RPG, וכל הקומה שבה שהו אילוז וא’ הייתה אפופת עשן. “שמעתי את הצעקות מהבניין הסמוך וקיוויתי שאלה לא פצועים, אבל כעבור 10 שניות שמעתי צעקות ‘אילוז, אילוז, יש פצועים וגם המ”פ נפצע.” אילוז חבר למ’, צמד הברזל שלו, ומייד החלו יריות לעברם. “מלא כדורים פוגעים לנו מילימטרים מהנעליים והרגליים, ואני אומר לו ‘יורים עלינו’. כשהערכתי שהם מחליפים מחסניות ביקשתי ממ’ לתת מכת אש ואני נכנסתי לסמטה הצרה שבין שני הבתים. מ’ נתן מכת אש ואני רצתי צמוד לקיר ימין של הסמטה, אבל מייד נורה עלי צרור מקלצ’ניקוב.” אחד הכדורים פגע בכתפו של אילוז ורסיסים רבים ניתזו לפניו מקיר הבלוקים שלידו. שני כדורים אחרים כוונו אליו נעצרו – האחד באפוד והשני ברימון שהיה בפאוץ’. “כשהגעתי לדלת המחסן שבו היו הפצועים חטפתי צרור נוסף של קלצ’ניקוב.” אחד הכדורים נכנס בצד ימין של ירך ימין, שבר את העצם וקרע את עורק הירך ואת הווריד הראשי בירך. הכל קרה בslow motion-.”
אילוז פתח את תיק החירום שלו וניסה להניח לעצמי חוסם עורקים ללא הצלחה. “קראתי לא.מ והוא הניח לי את החוסם. תוך כדי כך אני מסתכל על מצב הפצועים ורואה משמאלי את המ”פ יושב בשקט עם שבר ברגל מהרסיסים של הרימון, רואה את ט’ בלי חולצה בסוף המחסן מעשן סיגריה, מסתכל ימינה ורואה את ג’ עם מבט זעוף ודימום באזור בית השחי. בשלב הזה אני מבין שאני הפצוע הקשה ביותר ושאני צריך רגע לדאוג לעצמי. א.מ. מניח לי חוסם עורקים נוסף. איבדתי המון דם ההכרה שלי הייתה on and off . אמרתי לא.מ. לקחת את המספריים של החובש שלי מהווסט ולקרוע לי את המדים ולסרוק דימומים נוספים, ואז להפשיט את שאר הפצועים.”
וכל אותו זמן הלחימה נמשכת, המ”מ מחפה על הפצועים ועוד פצוע מצטרף לחבריו שבמחסן – פצוע שנורה ביד. “כל 20 שניות מישהו אחר מנער אותי וצועק עליי כדי שאמשיך להישאר בהכרה, וכולם עליי במבט חסר אונים, הרי אני החובש היחיד כאן – והפצוע הכי קשה.”
בסופו של דבר הושכב אילוז על אלונקה ופונה תחת אש לאחד הטנקים שהגיע למקום. המסדרון האחורי של הטנק נפתח, אבל האלונקה הייתה גדולה מדי והוא הועבר ממנה פנימה. ” באותו הרגע התחילה המלחמה הפסיכולוגית הקשה בחיי. כאבי תופת, חלש על סף אובדן הכרה, ערום וקפוא. הרגשתי כמו סרדין בקופסת שימורים. ביקשתי מהטנקיסט להביא לי מים ולהפעיל את המזגן כדי שיהיה לי יותר קל לנשום. כדי להחזיק את עצמי ער שרתי ‘לטיול יצאנו כלנית קטפנו’ ו’לקנות לך יהלום’ של אייל גולן. חזרתי שוב ושוב על השמות של המשפחה הגרעינית שלי, כולל הכלבים. רק להישאר ער.”
חולם להקים תעשיית חלל בנגב
כשעה אחרי האירוע הטנק הגיע לאזור בטוח שבו התבצעה חבירה לאיתן (נגמ”ש צה”לי חדש), שם פגש לראשונה פרמדיק. “באפיסת כוחות תפסתי אותו, ניערתי אותו וצרחתי: ‘קטמין, קטמין, קטמין!’. ולמה לוקח לו כל כך הרבה זמן לפתוח לי וריד? אבל בדיעבד אני יודע שקיבלתי במהירות את סם ההרדמה. אני לא יודע באיזה מינון, אבל התחילו לי הזיות של החיים. ראיתי מסדרונות ארוכים, בתים הרוסים של עזה שהצטמקו והפכו למשחק וירטואלי במחשב, ראיתי מסך עשן ולאחר מכן ירד חושך מוחלט, ומייד לאחר מכן השחור הפך להיות שחור מעובה – מה שהרגשתי באותו הרגע כמוות.”
כשהגיעו לגבול הועבר אילוז לאמבולנס צבאי. “התעוררתי מאור השמש וראיתי עמוד חשמל ישראלי, מה שעורר בי המון תקווה לחיים כי אני ידעתי שאני קרוב לבית חולים.” הוא זוכר כיצד נפתחת דלת הניידת כשהגיעו לבית החולים ברזילי. “הכניסו אותי לחדר ניתוח וראיתי עשרות אנשים בחלוקים וצעקתי להם ‘תרדימו אותי תרדימו אותי’. וזה מה שהם עשו.”
באותו ערב התעורר אילוז בשעה שבע, ועד היום הוא מתקשה לעכל את מה שעבר עליו בעזה. מאז הראיון עימו הוא עבר מבית החולים ברזילי למחלקת השיקום בתל השומר. הוא שומר על אופטימיות ומאמין שלא נפצע לחינם, שהרי “זאת זכות. נקראנו להגן על הבית.” העתיד ברור לו, לפחות ברמה הלאומית: “החלום שלי זה להקים תעשייה של תעופה וחלל בנגב, שמדינת ישראל לא תהיה תלויה בגורמים חיצוניים ושנשמר את העליונות האווירית של ישראל במזרח התיכון.”
